• סמדר הרצפלד

אופניים

מהדירה המסורגת בקומה השנייה אני רואה אותם רוכבים, וגם אני רוצה אופניים משלי. איני יודעת לרכוב, אבל בטוח שאלמד. ואני רוצה אותם אדומים. אני דוחפת את אפי בין הסורגים ומאחלת לברכה'לה המתוקה, בתו של סוחר הנשק, שתיפול משלה. וכשהיא נופלת, ראשה הבלונדי מונח על האספלט ופניה מקומטים מכאב, אני משחררת מגרוני צעקה איומה: "ברכה'לה נפלה!"


מהדירה המסורגת בקומה השנייה אני רואה אותם רוכבים, וגם אני רוצה אופניים משלי. איני יודעת לרכוב, אבל בטוח שאלמד. ואני רוצה אותם אדומים. אני דוחפת את אפי בין הסורגים ומאחלת לברכה'לה המתוקה, בתו של סוחר הנשק, שתיפול משלה. וכשהיא נופלת, ראשה הבלונדי מונח על האספלט ופניה מקומטים מכאב, אני משחררת מגרוני צעקה איומה: "ברכה'לה נפלה!"


שכל הרחוב יידע.


ואבא של ברכה'לה מעשן סיגר קובני בחדר המדרגות. הוא סוחר ברובים ובקסדות, ויום אחד יסחר במטוסים ובצוללות. והוא נוסע לאמריקה כמו שאנחנו נוסעים למגדיאל, אנחנו לסבתא שלי האהובה והוא למקום שכולו צבעים של חקי, כלומר צבעים של קקי. ברכה'לה הראתה לי תמונה ושתינו ירקנו על אותו מקום.


והיא הילדה העשירה, עם החדר הענק ודובי הפַּנְדָה הצהובים שיושבים על המדף, ובכל יום בצהריים מחכה לה סווטלנה המיוזעת עם קציצות בשר, פניה אדומים ועגולים כמו האופניים שאני רוצה.


ואנחנו יש לנו בבית עוזרת תימנִייה, ילדה רזה בשם בתיה שישנה איתי בחדר ומחביאה מתחת לכר סידור קטן. "אתם כולכם נצלנים," היא אומרת ויורקת על הרצפה. ואז פוקדת עלי: "נקי!" ואני זוחלת עם סמרטוט ומנקה את היריקה. וכשהייתי קטנה חשבתי שבתיה היא אמי, כי זאת האחרת היתה עסוקה תמיד במשרד. וכשאמא שלי עבדה, הסתובבה אמה של ברכה'לה בבתי הקפה. וגרנו בבניין אחד, הם בדירה גדולה ואנחנו בדירה קטנה. והיינו שתינו חברות הכי טובות, לה יש אופניים ולי יהיו. ושלי יהיו אדומים.


ואז, ביום של פורים, ראיתי אותם מלמטה נשענים על הסורגים ואת אמי ואבי מנופפים לי מהמרפסת. אבי חבש כובע של ליצנים ואמי מגבעת קטיפה, רכה כמו עוגה. ואבי קרא: "הופ-הופ!" ואמי חייכה.


ואני דהרתי שלוש-שלוש במעלה המדרגות. והנה עומד בין שניהם מושא חלומותי: אופניים אדומים. ואני נעצרת, לא נושמת, מנדנדת את ראשי. הם עבים, מה יש לומר, ונמוכים, והמושב שלהם צר וארוך כמו נקניק…


"מה זה?" אני שואלת.


"אופניים," הם אומרים ומדברים ביחד, כמו בשיר. "אופניים מצרפת, מיוחדים לבנות."  

"לבנות קטנות ושמנות," אני אומרת. ועיני מתמלאות דמעות. ומאחוריהן אני רואה את ברכה'לה נכנסת בשקט אל המרפסת. ואבי מניף את חתיכת האופניים שקנה וצועק: "בואי ונרכב!"

ופני לחים מהדמעות. ואנחנו יורדים במדרגות, אבי עם האופניים על כתפיו וברכה'לה ואני. וברחוב, על הכביש, הם שמנים ונמוכים. אני עולה ויושבת על צורת הנקניק, וכל הילדים עומדים במרפסות שלהם וצופים. עכשיו אבי תופס את הנקניק מאחור, ואני מדוושת וצועקת: "אתה מאחורַי, נכון?"


והאופניים כבדים והדוושות בקושי זזות, אבי מאחורי ואני רוכבת, ופתאום מישהו קרא: "היא רוכבת על תותח!" סובבתי את ראשי וראיתי שאבי עומד  מרחוק,  כובע  הליצנים  שלו  זוהר  בשמש  וידו  מסמנת  לי  שאמשיך לרכוב.


"הוא רימה אותי," חשבתי. ומיד החלו הצמיגים לזגזג מצד לצד. עזבתי את הכידון וטלטלתי את זרועותי באוויר. ואז ראיתי את המכונית. היא נסעה לאיטה במעלה הרחוב, חלונותיה פתוחים, וילד הציץ משם וצחק. וכדי לא ליפול תפסתי בידי את החלון.


ובדיוק אז, לחץ הנהג על דוושת הדלק ושנינו שעטנו קדימה, המכונית ואני. הבטתי בילד וראיתי שחיוכו קפא. ואז שמעתי את הצרחות. הן עלו מתחילת הרחוב, שם עמד אבי והשליך את הכובע המחודד ההוא מראשו. אחר כך היכה באגרופיו על מצחו ופתח בריצה אחרינו. האוטו נעצר ואני איתו. הילד התקרב שוב לחלון, כמו פרפר גדול. ואז תפסה אותי מאחור היד של אבי. ראיתי את הילד נבהל. ואז גרר אותנו אבי, את האופניים ואותי, לאורך הרחוב ובחזרה הביתה.  הוא  השליך  אותם  בחצר,  ואותי  השליך בחדרי.


לא אמרנו מילה על מה שקרה, הם עמדו בחצר כמו דינוזאור שקפא ואנחנו לא אמרנו מילה.

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle