• סמדר הרצפלד

זה הכול בגללם...

רבנו בגלל החתולים. תמיד בשעות הבוקר, כשיצתי לעבודה. היא היתה עומדת על המדרגות, מצמידה את ידיה אל המותניים ומקללת אותם. את החתולים.

רבנו בגלל החתולים. תמיד בשעות הבוקר, כשיצתי לעבודה. היא היתה עומדת על המדרגות, מצמידה את ידיה אל המותניים ומקללת אותם. את החתולים.


זה היה בשנה אחרי שהבת שלה תלתה את עצמה במחסן הבית שבו גרה. וילה בפרברים, משפחה דתית, מחסן גדול וריק שיש רק לאנשים מהפרברים.


הם היו עסוקים אז בהכנות לברמצווה של הבן, ופתאום זה קרה. חתן הברמצווה מצא אותה תלויה מהתיקרה. מה עשה קודם, האם חייג למשטרה או לאמבולנס או שהוריד אותה אל הריצפה, אינני יודעת ולא העזתי לשאול. גם לא ברור מה זה היה, תעוזה או פחדנות. היא לא השאירה שום מכתב, שום פוסט. ועוד במקום דתי, בין החצרות, בשקט של הפרבר.


והאדון וגברת פוגל גרו ממולי, דלת מול דלת. היא שנאה חתולים ואני שנאתי אותה. היא הזכירה לי את אמי. נשים עם גוף חזק ושרירי, לבושות בבדים יקרים.


ופתאום קרה לה הדבר הזה, שלא אמור לקרות. מודעה שחורה נתלתה על השער של בית הדירות ואיש לא הוריד אותה עד שבא החורף והגשם קילף את המודעה.


כל החורף ההוא לא יצא מר פוגל מהבית. אנשים אמרו שהוא חולה. שהגוף שלו הולך ומשתתק. איבר אחרי איבר, מכפות הרגליים אל הראש. רק היא יצאה ונכנסה, תמיד עם השקיות בידיה, שיערה הבהיר עטוף במטפחת שחורה עם סיכה בצורת פרח. נדמה לי שהיביסקוס. וקרבות הבוקר שלנו המשיכו. הרשעות שלה התגברה. בוקר אחד שפכה שמן לוהט על חתול, הוא ניכווה וייללותיו מילאו את הרחוב. השכנים בבית שממול עמדו בחלונות ושתקו. הקרבות שהתרחשו על המדרגות בדרך לעבודה הפכו להתאבקות של ממש. היא הצטיידה בקורת עץ והיתה חוסמת איתה את דרכי. מרוב שנאה, היא התחילה לדבר אלי כמו אל חתול. גרגרה כלפי וצווחה בקול חד ומאיים. פעם קרעה את חולצתי ופעם אחרת בעטה בי. תמיד בליווי קולות כמו בסרט על אפריקה.


בסוף נמאס לי והלכתי לדבר איתה. מטר וחצי מהדלת שלי. נקשתי בעדינות וחיכיתי. שמעתי שזזה מאחורי הדלת. נקשתי שוב וכך זה המשיך איזה זמן. הנקישה שלי התחזקה. גם התזוזה מאחורי הדלת נעשתה יותר פראית. עכשיו דפקתי במקום לנקוש, ובשלב מסויים נתתי בעיטה. היא פתחה את הדלת ודחפה את ראשה החוצה. הפנים שלה מול פני, עם האף הגדול והליפסטיק. והרגל שלי למטה, דוחפת בכוח. אני עובדת על החלק התחתון של הדלת כדי להגדיל את הפתח והיא תופסת את הידית, נצמדת אליה עם הבטן, לא מניחה לו לגדול.


ומאחורי הכתף שלה, כמו בטלוויזיה קטנה ורחוקה, אני רואה את מר פוגל יושב כפוף ומנותק בתוך כיסא גלגלים. הוא נראה ישן, אבל אצבעות הידיים שלו רוטטות. נזכרתי באבי חולה האלצהיימר ובאמי, איך החביאה אותו בפנים והיתה מסתובבת בחוץ בבגדיה הנהדרים, נעליה מתנוצצות ושמלתה מתנופפת באוויר. והיתה מדברת על כסף, הכסף הו הכסף...


והברק שנראה אז על פניה. והסומק שעל לחייה. והאף שלה שגם הוא היה גדול, אבל רחב ולא ארוך. והליפסטיק שעטף את שתיהן, הליפסטיק האדום, התאוותני.


דחפתי את הברך קדימה, לתוך החרך. כעסתי על אמי נורא. היא חשבה רק על הכסף, רק על עצמה. הוא היה זקן כבר ונתלה בה, והיא שנאה את המצב. היתה דוחפת אותו בכיסא, דוחפת חזק, בכוונה. הנה הוא שם, באפלולית, ראשו צונח על חזהו, עיניו עצומות. היתה לו בת שהתאבדה. עכשיו הוא בדרך אליה. ופתאום רציתי כל-כך להגיע אל מר פוגל. אל הכיסא שלו. אל האפלולית. בכל נשמתי רציתי להבקיע פנימה, לתפוס אותו בכתפיו הכחושות, אולי לנחם אותו, לחבקו... ואז תפסתי לה את האף. אף גדול ולבן. ומשכתי בכוח, היא צרחה. היא צרחה ונחנקה. לא היה לה אוויר. היא הידקה את הדלת אל המשקוף. נהדפתי לאחור וכמעט נפלתי.


היינו נשים כמו באמריקה, מתהפכות בבוץ ומכות ובועטות. רציתי לתלוש לה את הזין, כך צעקתי כשמשכתי לה באף. הוא היה בשבילה כמו זין והיא נפנפה בו מול העולם. היא רחרחה בו כמו חתול, כמו חתול גדול, כמו לביאה, ושנאה את החתולים הקטנים שהתרוצצו בחצר. היא שנאה לכלוך והיתה עושה הכול, ממש הכול, כדי שייעלם. ואז הופעתי אני, חובבת החתולים. היא רצתה שהכול ייראה יפה, ואני הרסתי את החצר. הרסתי את הגינה, את הפרחים. כלומר הם, החתולים.

היא צרחה בקול גדול, ממש איום, והצליחה לדחוף אותי לגמרי החוצה. עמדתי תשושה ומטורפת בחדר המדרגות, בקטע שבין הדלת שלי לדלת שלה, ובקושי רב, במאמץ עצום, הצלחתי לבכות.

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle