• סמדר הרצפלד

Bella Italia!



חברתי באה לבקר אותי עם בעלה הזקן, הנשען על מקל. הסתובבנו ברחובות הקטנים שליד הנהר של פירנצה וישבנו לשתות קפה במקום אחד, מתחת לשמשייה שחורה אלגנטית עם נקודות לבנות. גם המלצרים שם לבשו מדים שחורים, עם כפתורים עגולים לבנים, ונראו כאילו הם משרתים על ספינה מסוג כלשהו.

ישבנו מתחת לשמשייה ושתינו כשאיזה חבר של הבעל, פרופסור לספרות, הצטרף אלינו ודיבר בהתלהבות גדולה על ספר שכתב. היה זה יום סתווי, עם שמש רכה, והשפה האיטלקית התנגנה כמו מוזיקה טובה.

בעלה של חברתי השתמש במקל מעץ, משהו שחור ומצופה לכּה, שבקצהו כתם אדום זוהר וגומי רך. כשדיבר עם חברו הפרופסור, הוא דפק על הרצפה במקל ובגלל הגומי שלמטה לא שמענו כלום.

חברתי גבוהה ממני בראש ובעלה גבוה ממנה בראש וחצי, כך שהרגשתי קטנה וקצת מסכנה, ואולי הרגשתי כך כי איני מבינה איטלקית.

ישבנו לנו בבית הקפה הדומה לספינה ואחרי הקפה השקנו כוסיות יין אדום לכבוד ספרו של החבר. אחרי שגמרנו כמה בקבוקים, דיברו שלושתם באיטלקית, ואני הסתכלתי על הנהר שזרם למטה. קולותיהם התגברו ועכשיו פרץ ביניהם ויכוח. האיטלקית שלהם נשמעה כמו מכונת ירייה. בנהר שלמטה היה קטע יבש, ועליו נח גזע של עץ גדול שנפל. על הגזע עמדו דייגים עם חכות, ושני תלמידי בית-ספר, נער ונערה, ישבו עליו והתחבקו. חשבתי על בניי המתבגרים והרגשתי דקירה בחזה.

יצאנו מהמקום ההוא שתויים. בעלה של חברתי והפרופסור צעדו מחובקים, מפילים זה את זה ותומכים זה בזה וכל הזמן צוחקים. חברתי צחקה גם כן ואני זחלתי אחריהם בשתיקה, תופסת בידי את החזה. הייתי שתויה ועצובה. הגברים קירטעו בדרך לתחנת הרכבת, אחריהם חברתי ובסוף אני.

תחנת הרכבת היתה מיושנת ואפלולית. אנשים מילאו אותה וכולם תלו עיניים בלוחות החשמליים עם זמני הרכבות. חברתי נבהלה כשראתה, שהרכבת למילנו אינה מופיעה על הצג. בעלה והפרופסור התחבקו בחום, מועכים ביניהם את הספר שהביא הפרופסור לבעלה. הם היכו איש על שכם רעהו והחבר הלך. הבהלה של חברתי גדלה, עיניה נפערו ונתלו בצג המהבהב. היא אמרה שיש לה פחד תמידי, שרכבת תשאיר אותה מאחור.

אנשים רבים עמדו מאחורינו ונדחפו אל הצג. ביניהם עמד אינדיאני מלוכלך מאוד, מחזיק בידו תרנגול-הודו חי. הוא החזיק אותו ברגליו ובעל החיים זקר את נוצותיו וטלטל את צווארו באוויר. נוצות נפלאות, כחולות ואדומות, התנוצצו באפלולית. הם עמדו מבודדים כאי בים, הוא ותרנגול ההודו התלוי ברגליו. האחרון השמיע קריאות קצרות וחנוקות כאילו קרא לעזרה.

חברתי הפנתה אלי את גבה והיתה עסוקה לגמרי בלוח החשמלי. נזכרתי איך כשהייתי ילדה, היינו שואלים את תרנגולי ההודו: מתי פורים? מתי פורים?

גופה של חברתי נמתח והיה מוכן לזנק אל הרציף. כל האנשים סביבנו התמתחו והתכוננו אף הם לזנק. אמרתי שלום והלכתי לעבר היציאה. ובדיוק אז הופיעה בצפירה חדה ובפנסים דלוקים הרכבת למילנו.

כולם פרצו בצעקות והסתערו קדימה, אל הרציף. בראשם רץ האינדיאני בידיים מורמות, מסובב מעל ראשו את התרנגול הכפות. גם בעלה של חברתי הרים את ידיו, הוא הניף את המקל שלו באוויר והיכה בקצהו האדום והזוהר על ראשי האנשים.

הוא והאינדיאני דהרו ראשונים, ואחריהם במרחק בטוח, כעדר משתולל, המוני האנשים שרצו להגיע למילנו.


Photo by Matt Hardy on Unsplash

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle