• סמדר הרצפלד

שכנים


שכנתי הצעירה והמשובסת, זו שגרה מעלַי, השליכה אלי את תינוקה ובקלילות ספורטיבית קפצה מהמרפסת שלה אל התהום. כיסיתי באצבעותי על פני התינוק והצצתי למטה. היא שכבה על גבה על האספלט, הצד הימני של גפיה דק ומעוות. חשבתי על גוף של עכביש, ואחר כך על נעלי הספורט הלבנות שלא נשרו מרגליה ונשארו לבנות. ועל המטפחת הלבנה, שעדיין עטפה את ראשה. וקווצות השיער הבהירות, שעדיין הציצו מהמטפחת. וכתם כהה בצבץ מתחת לכתפיה, והלך וגדל.

ומכונית הגיחה מהפינה ונעצרה בחריקה. וגבר שמן, חובש קסקט, פתח את הדלת וניגש אל שכנתי. ונופף בידיו, וטילפן. שמעתי אותו צועק, ואחר כך הוא קפץ מצד לצד מעל הגופה, הסיר את כובעו והביט למעלה. וראה אותי וצעק:

"מה קרה פה לעזאזל? למען השם!"

ואז הטיח באספלט את הכובע עם הקסקט וצעק שוב: "למען השם!"

אבל לא הגבתי על גסותו. התינוק היה חם ורך, ופניו העגולות צחקו. מטומטם קטן חשבתי ותקעתי לו אצבע בפה. חניכיו הוורודים סגרו על אצבעי כמו צבת, וריח עז ומתקתק התפשט באוויר. הוא עושה קקי עכשיו, חשבתי. אמא שלו שוכבת מפורקת לחלקים והוא מחרבן כמו ציפור. ובינתיים למטה נאספו המכוניות. נהגיהן הקיפו את הגופה ודיברו בקולי קולות. עמדתי במרפסת, מתחת למרפסת שלה, והחזקתי את התינוק. הוא היה כבד ומסריח. השענתי אותו על המעקה ודחפתי את חוטמי מעל כתפו. ונשמתי את האוויר. ופתאום גם לי בא לקפוץ.

הבטתי בה, איך היא מונחת על הכביש ואיך ידיה ורגליה מסודרות סביב הראש. וחשבתי, פניה מתות והלב שלה שבור. אבל לא ידעתי כלום על חייה, רק ראיתי שמטפחתה נעשית אדומה. ונזכרתי איך עמדה בפינת המעלית, כמו ילד שהעמידו אותו בפינה. וקול מוזר, כמו נביחה, נפלט מחזי.

וראיתי שאל הרחוב שלנו הגיעו עוד ועוד אנשים. ושוטרים, ואמבולנס, ואורות אדומים מהבהבים. וכולם התרוצצו סביב הגופה, כרעו לצידה, הושיטו את הידיים. וגל של משהו חזק, אבל בלתי ברור, הציף את עורקי. הצמדתי את אפי למצח התינוק וחיבקתי אותו בחוזקה. הוא צעק, ואחר כך פרץ בבכי. וכולם הביטו בי מלמטה ושאלו את עצמם, מה אני עושה כאן ולמה התינוק אצלי.

הם כיסו על פיותיהם עם הידיים כדי לא לצעוק, ורק אני צעקתי. וקול חד של סירנה יצא מפי והבהיל את התינוק, שעדיין מירר בבכי. וגופו הרך התקשה וכמו אחת המפלצות מהסרטים המצויירים, הוא פער את פיו וירק את אצבעי.

ואז לראשונה, חשבתי איך אפטר ממנו. ותהיתי, למה אִמו השליכה אותו אלַי. והשתוקקתי לבכות, להתבוסס במיץ של עינַי. והאנשים למטה הצטופפו ועמדו מחובקים. וכשעמדו כך, נושאים את עיניהם אלי, עלתה בי תשוקה חדשה. לדבר אל האנשים. ונשאתי את קולי ואמרתי להם, שהם יקרים ואהובים כמו התינוק הזה. ואמרתי שאימו השליכה אותו אלַי ושחבל, חבל עליה וחבל עליו, וחבל עלי שאיני יודעת דבר על תינוקים. ומזווית העין ראיתי גוף שחור של שוטר זוחל על ארבע מהסלון לתוך המרפסת שבה עמדתי והחזקתי את התינוק. והסתובבתי אליו וצעקתי:

"תתבייש לך, אדוני השוטר!"

ושוב צעקתי: "תתבייש!" וכל האנשים למטה מחאו לי כפיים. ואז סתם כך, בקלילות, זרקתי אליו את התינוק. והוא תפש אותו כמו כדור ונפל ארצה, בוכה.

ובכו הוא והתינוק, ואני הוספתי לעמוד על המרפסת ולדבר.



הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle