• סמדר הרצפלד

סתם אודליה

בהיותי כבת עשר הכרתי ילדה יפהפייה עם עין כחולה ורְטִייה. הצבע הכחול היה נדיר אז, וזה שלה היה בהיר ועמוק כמו טופז. על העין השנייה היתה לה רטייה שחורה. היא היתה כֵּהה ומתולתלת והכתם הכחול שט בין תלתליה כמו בריכה קטנה.

היא כאילו יצאה מספרי ההרפתקאות שהרביתי לקרוא אז, מין שודדת-ים עם עין כחולה ורטייה שחורה. כזאת שקשורה בחוט דק נמתח. והעצב, כן, העצב גם הוא היה שם, בתכלת של עינהּ. והיתה גם ההבעה, אותה הבעה זקנה ורצינית שנוצרה בגלל הרטייה.

איזה זמן לפני כן היא שברה דלת זכוכית. זה קרה בבית מלון, כשהיא רצה ונכנסה בכל הכוח, בכל המרץ הילדותי, אל תוך משהו קר. רסיסים חדים וקשים חדרו לעורהּ, לגולגולת שלה, לפניה הנדהמות. הם חדרו לעיניה הכחולות והשאירו אותה עם עין אחת. זה היה בעידן הגנרלים, אנשים שניסו להצחיק אותה הצדיעו לה וקראו: "אחריךְ, גנרלית!" וצחקו.


אבל היא לא צחקה. קראו לה אוֹדֶלְיָה, שם שהיה נדיר גם אז. אודֶליה הלא-צוחקת. הרצינית. המסכנה. ופעם ראיתי אותה בוכה. חוט ארוך של דמעות נזל מעינה הבודדת. וכן, כבר אז, כשעדיין היינו כולנו סגורים ומרובעים וחיינו משפחות-משפחות, אבא ואמא וילדים, היו ההורים שלה גרושים. וכיוון שזה היה מזמן, כל-כך מזמן כמו בימיו של שלמה המלך, חתכו את המשפחה שלה בסכין. בדייקנות חסרת רחמים חתכו לשני חלקים: אבא עם ילדה אחת ואמא עם ילדה שנייה. קראו להן טליה ואודליה, טליה חיה עם אמא ואודליה עם אבא. וגם אמא וגם אבא היו עורכי-דין ובילו את ימיהם בעולם המשרדים. ופעם בשבוע אחרי הצהריים היו מתחלפים, אודליה בילתה עם אמא וטליה עם אבא.

ואמא שלי, שהיתה יצור משרדים אף היא, התחברה עם הגברת והיו יושבות בבתי קפה, שותות מספלי חרסינה פרחוניים וצוחקות בקול גבוה וחד. ולבשו שתיהן שמלות קפלים עד הברכיים והתחרו בעורן השזוף והחלק. ושכלו את ברכיהן וחיככו את הבהונות הצבועות אדום זו בזו וצפצפו: "הא..."

ובגלל הצפצוף ההוא, האנחה ההיא הגחמנית, גם היום, אחרי כל הזמן הזה, אני חושבת על ציפורים.


ואחרי צהריים אחד השתגענו אודליה ואני וברחנו מבית הקפה. והחלטנו לרוץ אל הים, אחזנו יד ביד ורצנו. היתה זו תל אביב של שנות ה-60, והים נכח כמו ישות גדולה וחזקה בעיר כולה, רצנו ברחוב ארוך ותלול שנגמר בים, אחר-כך על מרחבי החול הפתוחים, אחר-כך דילגנו על שפת המים והתזנו לכל עבר רסיסים מלוחים. וצחקנו אז, אני עדיין שומעת את קולה הכהה והרך של חברתי לפשע. וכשחזרנו, עם הסנדלים תלויים בידינו, ישבו שם אמא שלה ואבא שלי. אמי נעלמה. נעמדנו מול השולחן והבטנו למטה. הסתכלנו על אצבעותינו המלוכלכות, על החול שכיסה את רגלינו בקרום דק ואפור. אודליה עמדה לצדי בשתיקה, כתפה נמוכה במקצת מכתפי. אמא שלה הוסיפה לשבת, הוציאה מהתיק מראה קטנה וקרבה אותה אל פניה. אבא שלי קם על רגליו וצווח: "עכשיו נראה אותך גיבורה!" והעיף לי סטירה על הצד השמאלי של פני. כל האנשים מסביבנו הביטו ואני פרצתי בבכי.


עדיין עמדנו בראש מורכן, אבל אני יללתי בקול והיא קפאה במקומה. הרגשתי את הכתף שלה מתקשה. ואז אמר אבי משהו כמו: "עופי הביתה, מיד!" הוא הלך בראש, בצעד נמרץ, ואני אחריו. ואפילו לא ראיתי אם אמא שלה חיבקה אותה או לא. תמיד חשבתי שהיא אוהבת יותר את טליה.

שנים רבות אחר-כך נתקלתי בה באוניברסיטה. היא לא היתה עם רְטִייה. עין אחת קרצה אלי והשנייה היתה קפואה.

"את עדיין גיבורה?" היא שאלה.

"איזה גיבורה," עניתי, "סתם הייתי מסכנה..."

"כן, ריחמתי עליך אז..." היא דיברה באיטיות כאילו הלכה ונזכרה.

"אילו יכולנו..." התחלתי לדבר והפסקתי. הייתי בטוחה שהכחול של העין הפגועה כהה יותר מהטבעית. היא היתה חסרת הבעה, אבל לא בולטת כמו הרְטִייה. ולפתע הרגשתי אכזבה. היא היתה סתם בחורה, סתם עוד אחת, כמו כולן. לא שודדת-ים ולא גנרלית. סתם בחורה.


הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle