• סמדר הרצפלד

סינרומן פלורנטין


אין חורף, אבל יש צבעים של חורף. השמש שוקעת ללא שובלים ורודים, מכוסה בציפוי מונוטוני אפור. זה ערב חנוכה, נחש הפנסים האדומים מזדחל על הכביש הנמתח עד הים, עד המים ממש, ובמכוניות מאחורי החלונות הסגורים נוסעות המשפחות עם הילדים, עם המאפים המתוקים, עם הוויכוחים בין ההורים. ברדיו מברכים על הנרות. אני יושבת מעליהם, על מרפסת שבולטת מחזית הבית, וקר לי, אני רועדת.

אני יודעת שבצד הצפוני של העיר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה. זה היא והפיליפינית, היא זקנה מאוד, זקנה מדי, היא שוכבת רוב היום והראש שלה מבולבל. זה יום ההולדת שלה והיום הביאו לה הביתה מיטת בית חולים. ״זה לכבוד יום ההולדת,״ אומרת הפיליפינית. Happy Birthday היא מתקתקת בקול רך ואדיש. את כל זה אני רואה מהמרפסת שלי בצד המאובק של העיר, מתחתי אורות אדומים מתפתלים בדרך אל הים, אני לבד, תמיד לבד, אני בתה של אמי ואני ילדה לא אהובה.

יש לי אח, יצור שקט וסגור שמציץ פנימה דרך חלון האמבטיה. אמי אוהבת אותו, אבל מסתירה את אהבתה מאבי. אבי אוהב רק את אמי, אמי אוהבת רק את אחי, אני ילדה ואותי לא אוהב אף אחד. אבל אני אוהבת את סבתי, אני אוהבת את הכפר שבו היא חיה. קוראים לו מגדיאל, ובלילות הארוכים של תל אביב אני מדמיינת את חיי בין הפרדסים של מגדיאל. ומפעם לפעם אני בורחת.

בפעם הראשונה ברחתי מהגן של חנה השמנה, אחר כך מהבית שלנו, ירדתי לאט ובשקט בחדר המדרגות, ובשמחה עצומה נגעתי ברגע ההתפרצות. רגע היציאה לחופשי. הבריחה אל הרחוב. ולהרף רגע הכול פתוח והכול אפשרי. כל העולם לפני ואני צריכה לבחור. כמו לחתוך עוגת יומולדת, כמו להיות ציפור, כמו לאכול פרח בבית המשוגעים שבמרכז הכפר של סבתי. או לצעוק בקול גדול מהדוכן בבית הכנסת הצמוד לבית המשוגעים.

כן, רוב האנשים שם היו משוגעים או דתיים. ולסבתא שלי היו קשרים גם בבית כנסת וגם בקרב המשוגעים. גברת פריש למשל מילאה את ביתה הקטן והיפה בחתולים, היא האכילה אותם ושרה להם שירים בגרמנית. היא היתה אלמנה של רופא, שהגיעה לכאן מאוסטריה עם בנה, בחור איטי ושמן בשם אבי. היא אומרת שכשיגדל, הוא יהפוך לווטרינר ויהגר לווינה. אני שומעת את קולה הגבוה צועק באקצנט וינאי את השם שלו. אבי. והריח הנורא שהיה שם, ואבי שנכנס לחדרו ויצא ממנו דרך החלון, והעובדה שאיש מהמגדיאלים לא ביקר אצלה בבית, אף אחד חוץ מסבתא שלי ואני.

היינו באות לפעמים ושותות תה בחרסינה. והחתולים זחלו מסביבנו, ועיניה התכולות של גברת פריש זהרו כמו אור על פני המים. והיללות ההן, והצקצוקים שהשמיעה סבתי. היו לה כל מיני קולות, שהיתה משמיעה אותם במקום לדבר. משיכה באף למשל היתה שווה לנזיפה. והצקצוק ההוא היה מין קול של מצוקה. היא ריחמה על הגברת ולכן נכנסה לביתה, אבל מיד רצתה לברוח. אני הבנתי בבריחות, אז ידעתי מה היא רוצה. לברוח משם, מגברת פריש המשוגעת, מהמשוגעים בכלל, מהמקום הקטן ההוא שהיה ביתה וגם בית הכלא שלה.

כן, מגדיאל מגדיאל! מחוז דימיונותי וגן העדן שלי. המקום שאליו תמיד רציתי לברוח ושאליו אני בורחת עד היום. ממקסיקו ועד סין אני בורחת למגדיאל. הוא כבר מזמן אינו קיים, לא הפרדסים ולא ריח הפרדסים, לא דוברי האידיש המסתובבים בפיז׳מות פסים על המדשאות של בית המשוגעים, אפילו בית הכנסת ששרד שופץ והתכווץ עד שאינו דומה לעצמו כלל.

זה התחיל בשם שלו, מגדיאל, שתפח והתעצם ונעשה ״הוד השרון״ (לא פחות מזה). אחר כך נמוג כל השאר: הבתים הקטנים, העצים, דרכי העפר, המקצועות שהגיעו לכאן עם השטעטל. מנדל היה העגלון, פישל היה הנפח, רייזלה היתה מורטת הנוצות. ומהמשפחה שלנו היה הרב פרץ, והדוד שלמה היה שוחט וקצב, וסבא וסבתא שלי היו בעלים של חנות קטנה ומטריפה. חנות כפרית עם ברז סודה וקופת ברזל מלאה כרטיסים לאוטובוס. וממול לחנות, התחנה. הפופיק של מגדיאל, הנקודה שחיברה אותה לעולם. משם נסעו מגדיאלים לצפון ולדרום, לעולם הקיבוצים ולעיר הגדולה תל אביב.

וכאן, בהווה, בצד ההפוך של העיר, אני חושבת על המתים, מקומות ובני אדם. ושנינו חיים כאן בסינרומן, הכלב שלי ואני. הוא אוהב את העמודים בפלורנטין, כל מטר יש עמוד, הוא משתין עליו ואני קוראת את מה שתלוי על העמוד. וכעת מוצפת פלורנטין בידיעה על מותה של פאח׳ר חלילי, אלמנתו של המת חליל חלילי. וזה מתחבר לי בראש: במקום קטן יש ציפיות, שאנשים יכירו את המת, שייזכרו בו, שיבכו.

פאח׳ר היתה אלמנה, היא היתה אשתו של האדון חליל חלילי שכבר מת מזמן. חצי מהמודעה בכתב-יד, לא ברור אם היו יהודים או ערבים. מה שבטוח, שהם כאילו יצאו ממגדיאל, מג׳לג׳וליה, מארץ הפרדסים. ועל המרפסת הקטנה, מול הכביש המתרוקן ככל שמתקדם הלילה, אני מאחלת להם לכולם שיקומו מעפר ויזכו לתחיית המתים.


הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle