• סמדר הרצפלד

לתפוס את הדוב

אני רוצה לכתוב על חיי וכמו כל דבר שאני רוצה, אני פשוט לא מצליח.


אני רוצה לכתוב על חיי וכמו כל דבר שאני רוצה, אני פשוט לא מצליח. אני יצור בודד, משהו כמו דוב או ליווייתן נזיר. אני מבשל את האוכל שלי פעמיים ביום, יושב ואוכל אותו ואחר-כך שוטף את הכלים. אני מביט בטלוויזיה, בתוכניות על צמחים ועל ציפורים, וכשנמאס לי אני שוקע במיטתי ונרדם. איש אינו מפריע לי לישון, איש אינו מפריע לי לחלום. אני שוכב לי עם עצמי ומשוחח עם עצמי, והשד יודע למה שוב פעם עולה בראש שלי יצור שחור ומצחין כמו דוב.


ומדי בּוקר, כשאני מתעורר, אני נשאר קצת במיטה ומרגיש כאב. הוא רובץ על חזי כמו לוח שַיִש על גופו של מת, וכיוון שאין לי מי-יודע מה לעשות, אני נכנע לכובד המשקל שלו ועוצם את עינַי. ובמצב שטוח זה, בעיניים סגורות, אני מקלל את העולם.


תחילה אני פונה להורי ומזכיר להם, כמה מסכן הייתי כשהייתי קטן. ובאמת אין לי מושג, ולא היה לי אז, למה לא היו לי חברים. מה לא היה בסדר בי ולמה הייתי בודד. ואני מאשים אותם, את הורי, שהם הפכו אותי לכזה.


עם הכאב הזה, כשגופי עירום ומצטמרֵר, אני שב ונכנס אל החדר של ילדותי. לאותו ריבוע קטן, עם חלון אלומיניום חסַר וילונות ומיטת-ילד צרה, שסדיניה נראו תמיד מקומטים ולא לגמרי נקיים. ובנחירַי עולה ריח חמוץ. זה הריח של אותו חדר, ריח מוכָּר שהתחיל בהורַי והתפשט כמו גז לחדרִי. והריח הנורא נדף מעורו החיוור של אבי, שהיה מכוסה בבהרות שמש ענקיות. והריח עלה מבדיחותיו הגסות, שסיפר אותן בקול צרוד וכמעט נחנק מצחוק. והן גרמו לעורו להזיע ולבהרות השמש לנצנֵץ כאילו היו רטובות.


ועם הריח הזה, איזה סיכוי היה לי בין הילדים? וכמובן שנתנו לי מכות וקראו לי בכל מיני שמות. וכששכבתי מוכּה ומושפל בחצר בית הספר, התחלתי לקלל. קיללתי בלחש, ללא קול, ולא הפסקתי מאז.


ורק לעתים רחוקות, בשעות הלילה המאוחרות, אני מרגיש את החסד המופלא, את אותו גל של שלווה מציף אותי ומרים את נשמתי העלובה. אז נושאות אותי הקללות למקום גבוה, מלא שמחה, והן נשמעות אז כמו תפילה.


וכרגיל, כשאני מקלל, אני זוקף את אוזנַי. אני שומע מכוניות נוסעות ואנשים מדברים וילדים צועקים, וקרוב יותר מקולות הרחוב נשמע קולן של הציפורים. ולפעמים אני לוחש את קללותי ושומע צפצופים דקים. ומול עיני העצומות מרחפים גוזלים. ואני מתרגש ובוכה, מקלל ובוכה. ומַסֶּכֶת הקללות שלי התחילה בהורי ועברה לילדים שלא היו חברַי, ואחר-כך לאנשים שעיצבנו אותי ולכל הדברים היומיומיים, הגדולים והקטנים.


ויום אחד, בבוקר, משהו קרה. פתאום כאב לי ברגלַי וכאב לי בידַי, ממש בתוך האצבעות, בתוך העצם והבשר. ובאיטיות עצומה, כשעינַי עדיין מוגפות ופי מלא קללות, התרוממתי מהסדינים והרגשתי שהרבה אוויר זורם מסביבי. ופחדתי, אני מודה. תמיד הייתי פחדן ותמיד הייתי מסכֵּן ופתאום עפתי למעלה, פתאום התחילו האצבעות של רגלַי לפרפֵּר וגם אלו של ידַי. ומיטתי הנאמנה נטשה אותי ונשארה למטה כשאני פרשתי את זרועותי.


וכמו שהתחלתי לקלל, כך השתתקתי פתאום. ובדממה הפתאומית שהשתררה, בקעו מפי קריאות אוֹ-הוֹ. ונזכרתי בפעם היחידה בחיי, שבה ראיתי דוב. זה היה בפעם היחידה שבה נסעתי לחו"ל, וליתר דיוק ברחתי לאחת הארצות הצפוניות, שנראות יפות כל-כך בתמונות. חשבתי שבמָקום חדָש אוכל להתחיל מחדָש. ואז ראיתי את הדוב. הוא עמד על השביל, ממש מולי, וחיכה לי שאגיע. ראיתי את עיניו השחורות נוצצות ויכולתי להריח את הצחנה של גופו. קפאתי והבטתי בו. הוא היה בודד. ולפתע חשבתי שגם אני נראה לו בודד. והתעלפתי. וכשהתעוררתי, ראיתי את גבו מתרחק. ולרגע אחד רציתי לרוץ אחריו.


ולא רצתי.


עכשיו אני פורש את זרועותי ומביט מסביב. בתֵי העיר נפרשים לרגלַי, אצבעותי נעות כמו טְפָרים וליבי דופק. ובעדינות גדולה אני מרחף דרך החלון הפתוח. והנה הוא חלון חסר וילונות, כמו ההוא של ילדותי. וזה מה שרציתי כל חיי: לברוח מֵעבָרִי. והנה זה קורה לי, זה קורה. וכל הדימויים הנהדרים של מצנחים וכדורים-פורחים, כל אלו עפים להם וגם אני. אני עף גם כן.

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle