• סמדר הרצפלד

ירושלים או-הו!

עודכן ב: 17 פבר 2019

זה אלבום תמונות במלים.

כולן מהעשור שנגמר עם פרוץ האינתיפדה, בירושלים של אז, בחצר הכנסייה שקראתי לה "החצר הארמנית" ובדירת שיכון קומה רביעית בה גרנו אני ובעלי הראשון. הן מתעדות רגעים בחיי "החבורה" שהיתה: קבוצה קטנה של אנשים צעירים, תלושים ומרחפים, אידיאליסטים ובעלי חלומות, דורשי טוב ומאמינים בכל מיני דברים, חלקם משונים מאוד, ובעיקר דבקים זה בזה ואוהבים זה את זה.

ירושלמים...


.1

הבוקר היה קר ואני רציתי למות. פריחת שקדייה התפרצה מחוץ לחלון ועלים לבנים וּוְרוּדים תופפו על הזכוכית, שבירים, מושלמים, כמו אחרי מאניקיוּר. ואני רציתי למות מחמת השעמום ומחמת העצב, הגב שלי התקשה וחוט השדרה שלי התמתח. לא היתה לי עבודה באותם ימים, הימים היו קצרים ומתארכים וריקים ואנחנו היינו אנשים קצת צעירים וקצת זקנים, והחורף היה שייך להר געש גדול שהתפרץ אי-שם מעבר לאוקיינוס. ובגלל אותה התפרצות קרו לנו באותה שנה מיני דברים מוזרים, כמו הגשמים שפשוט לא הפסיקו לרדת. כן, זו היתה השנה של הגשמים.

וירושלים עיר על הרים וסביבה כפרים. לירושלים הגיעו באותם ימים פליטים רבים מעולם בעלי החיים: סוסים וחמורים וכלבי-רועים ועיזים ואווזים שהתגלגלו ממכלאות הפח והפלסטיק שבנו הכפריים. וברחובות העיר נראו לפתע אווז עומד כממתין בתחנת האוטובוס או חמור סובב לו בין העצים שבחורשת הירח, זו החורשה שמשתרעת ליד התיאטרון, וכמה עיזים מדלגות על המדרכה הרחבה ברחוב עמק רפאים, וכלבות רועים מיוחמות, מדולדלות עטינים וסובלות מדלקות ומפצעים, מסכנות אלו רבצו בשולי הגנים הציבוריים והיו מזדחלות בדממה כמו מתים-חיים.

וכל הפּרִיחות וההתפרצויות והבריחות והמוזרויות קרו לנו באותו חורף, שבו לא עבדתי. החורף היה קשה וארוך, ובמבט לאחור אומָר שהיה זה חורף אלים, ומלבד אותו הר-געש רחוק התפרצו אצלנו פצצות וחבָּלות, אוטובוסים עפו באוויר ויערות עלו באש. אמבולנסים רצו ברחבי העיר בזעקות צופרים ואורות אדומים, החיות חסרות הבית נבחו נערו געגעו צווחו, וכל העיר כולה היתה כמו פֶּה גדול ואדום, פצוע וחבול.

והגשם יָרד על העיר וניקה את פצעיה. אני הייתי מובטלת, וחברי הארמני אוהָן חיכה למיני ניירות שנשלחו אליו מאנגליה, וחברי דוִיד היה פקיד קבלה במלון. היינו שלושתנו חברים. ועוד היה אתנו אחד בשם יוּדָ'לֶה, שעדַיין לא החליט אם הוא בן או בת. והיה לי אז כלב קטן מתולתל בשם פּוֹנְדוֹ. והיו לי ציפורים, תמיד היו לי ציפורים. כולן גרו בכלובים, והכלובים נתלו או ניצבו על כּנים בַמרפסת של המטבח.

אוהן נראה לי נסיך שאיבד את טירתו ועתה הוא חי בבית קטן וישן, מוקף בספרים ובצמחייה. הוא דיבר אנגלית עברית וערבית בקול רך וחולמני. והיו לו חלומות על גדולה שעברה מן העולם, על מנזרים עתיקים וארמונות חרבים, צופים על פסגות ההרים של ארץ אבותיו ארמניה.

והיה יושב בחצר רחבת הידיים של ביתו הקטן, פורש את רגליו הארוכות על כיסא-נוח מוארך, ומעל ראשו המתולתל ומשקפיו העגולים המצויידים בעדשות עבות היו תלויים ענפים של עץ תות עם פירות אדומים. התות הענק היה מלך החצר, אוהן שכב מתחתיו והרגיש מלכותי.

ועיניו הבהירות הציצו דרך המשקפיים אל השמיים שמֵעבר לַתות, עוקבות אחר תנועת העננים ומסלולי הכוכבים. ועיניו קראו בספרים העתיקים המצהיבים של ספריית האחים הנוצריים, שבה עבד לפעמים. ובהיותו מלא התפעלות, כיווץ אוהן את שפתיו הוורודות ושרק שריקה דקה, עם סלסולים. וכשקם מכיסאו, הלך בסנדליו החומים והמגושמים בצעדים רכים, קופצניים. ומהמשענת שמאחורי גבו, כשישב בכיסא-נוח, השתלשלה מצלמה. הוא משך אותה אליו, הצמיד אותה לעינו וכיוון את העדשה.

ובסוף כל הניסיונות, לחץ על כפתור ההפעלה.

וכשישב שם בחצר, שמע את הפעמונים. צליליהם ירדו מהמגדל שעל גג הכנסייה והתפשטו מסביב. החצר היתה של הכנסייה, והבית הקטן בֵּיתו של שומר הכנסייה. ובו גר אוהן עם אימו ושתי אחיותיו. לאימו קראו אנשי הקהילה 'פְּרינסס', והוא היה בנה האחד והאהוב של פְּרינסס.

וכשישב וחיכה לניירות, שעמדו להגיע אליו מאנגליה, פתח את זרועותיו לחתולים ולארנבים ולשאר בעלי החיים שהסתובבו בחצר. והם קפצו עליו ופיזרו עליו כדורי פרווה ונוצות.

הארנבים

הגיעו לחצר בקופסת קרטון.

הוא שוכב לו על הגב, מְפַמְפֵּם פָּם פָּם,

והיא עובדת במטבח,

הוא שחור עם כתם לבן על האף

והיא לגמרי לבנה והאף שלה נוצץ.

"איך המַרְגָש 'שְכֵּנָזִיָה?"

הוא שואל 'תָה והיא עונה:

"תְחַפֵף!"



הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle