• סמדר הרצפלד

טוֹטֶם


לִיל עמדה על הבימה, מחזיקה בידיה כלב-ים קטן עשוי מעץ ואמרה כמה מילים על ספרות והכחדה. היא קיבלה פרס על סיפור שכתבה על כלב-ים, ועל הבימה היו איתה עוד כמה סופרים. הם עמדו בשורה עם כלבי הים שלהם מונחים בין זרועותיהם, וליבה של לִיל נצבט. היא התגעגעה למשהו שלא ידעה מהו, שבגללו כתבה סיפורים וטיילה בעולם וקיבלה פרסים. היא היתה בלונדינית יפה, פיה העגול היה צבוע באדום שנראה מרחוק כדם.

מאוחר יותר, בבית המלון, היא הניחה את הכלב על שולחנית הלילה וניסתה לדבר עם בנה. קודם הוא השאיר לה הודעה עם מילה אחת, "באהבה", אבל עכשיו לא ענה לה. היא שבה וקראה את ההזמנה לטקס שכבר היה, אחר-כך הביטה בכלב הים שלה וכיבתה את האור.

ובאמצע הלילה התעוררה בבכי. היא עמדה מול המראה בחדר האמבטיה וראתה שעיניה אדומות. הרגישות שלי עולה במקום לרדת, אמרה לעצמה בקול ושוב פרצה בבכי. שערותיה הבהירות התפזרו סביב פניה והפוני הקצר, הגזוז בקו ישר מעל מצחה, העניק לה מראה של פרח-כמורה או נסיך.

היא עמדה מול המראה וחישבה לראשונה בחייה כמה שנים היא נזירה. וכשהגיעה למספר 13, נפלטה מגרונה אנחה. ובאור הלבן והקר של תאורת בית המלון, שבה לִיל אל העצים שראתה אתמול.

והיה זה במוזיאון עם קיר שקוף, ומעבר לקיר היתה חצר והיה אגם. והשמש של אתמול היתה רכה כחלמון, ואדווה עברה על פני המים והפכה את האגם לחי. לִיל חיכתה לטקס והתרגשה. ובחצר, סביב האגם, עמדו עצים עתיקים וזהרו בשמש. ולכל אורכם העצום היו מפוסלות בתוכם חיות. והחיות שבתוך העצים רכבו זו על זו והציצו פרצוף מתוך בטן, מתוך פה פעור, והלבבות שלהן דפקו וכנפיהן רטטו. ובשר העצים התפקע מזיקנה וחריצים דקים כשערות קרעו את בשרם.

ולִיל עמדה בחדר האמבטיה, ובעיני רוחה הביטה בעץ שהיה הזקן מכולם. למרגלות העץ נח האגם ומימיו נצצו בשמש. ולִיל נזכרה, כמה מוזר, איך בנעוריה נכנסה לים של תל-אביב לבושה בבגדים.

היא ברחה אז מבית הספר ונמלטה אל מרחבי החול, ועמדה על החוף והביטה בים. ולפתע, בלי שהחליטה שום דבר, הסירה את נעליה ואת גרביה ונכנסה לים. ולבשה אז חצאית-קפלים אפורה, מאלו שלבשו הבנות בבתי הספר, והלכה לאיטה בתוך המים, מרגישה באצבעותיה את צמחי הים והצדפים. אחר-כך לאט לאט החלה החצאית שלה לצוף על המים. ואחר-כך התרטב הבד ונעשה כבד ונצמד לגופה. ולִיל הוסיפה ללכת, עיניה ננעצו באופק וכאילו התרחקו ביחד איתו.

ואז שמעה את הצעקות. אנשים קראו אליה מן החוף, הם הביטו בה ונופפו אליה בידיהם. לִיל הסתובבה על רגליה וכשחזרה אל החוף, לא יכלה לדבר. והנה נזכרה באותו בוקר, ופתחה את פיה וצרחה. וכשגמרה לצרוח, השתתקה. ואחר-כך חזרה להווה, אל העיר ההיא בצפון אמריקה, ותשוקה עצומה מילאה אותה לחזור אל אותו עץ.

ופתחה את הברז ונכנסה לתוך האמבט. ובדימיונה נכנסה לתוך אגם. ונשכבה על המים והרגישה, שהוא עומד מעליה ושומר. לִיל עצמה את עיניה וגופה שקע במים, מתנוצץ.

והיא היתה אז היכנשהו באמריקה, שמי הקיץ היו כחולים ומתחת לשמיים ההרים. הם היו מכוסים בעצי-יער ירוקים, מבריקים כצפרדעים, ופסגותיהם התעטפו בשלג. והכחול והירוק והלבן מילאו את האדמה. אבל עכשיו היה לילה, וכל הדברים כולם נצבעו בשחור.


Photo by rawpixel on Unsplash

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle