• סמדר הרצפלד

זוהר צפוני


ספינה חומה, עם ארובות, עמדה במים המזוהמים והשקטים של הנהר. היא היתה הספינה האחרונה של ציידי הסלמון. ואנחנו חלפנו על פניה בספינת תיירים, קופצים במהירות גבוהה, מותירים אחרינו שובלים של קצף.

אנחנו חיפשנו הרפתקה. עלילות גבורה במקום סלמון. וספינת הדיג הישנה, הצבועה בצבע נגד חלודה, התגאתה במושבי פלסטיק אדומים שרותכו אל הריצפה ובדגלים מתנופפים ועליהם ציור של דג. והמים הפכו מירוקים לכחולים ככל שקרבנו אל הים הפתוח. היינו חבורה מגוונת של בני אדם, מבוגרים וילדים, שבאה לראות ליווייתן. תמונה גדולה של אחד היתה תלויה מעל ראשינו, מודבקת לתיקרה. יצור שחור, עם זנב מפוצל ולוע רחב שעובד כמו מסננת.

והיתה לנו מדריכה, גברת ממושקפת עם קול גבוה ורך. והיה לנו ג'יימס, ילד סקוטי בן שבע, גם הוא ממושקף, לבוש במכנסיים קצרים משובצים. הוא התרוצץ וצעק, צעק והתרוצץ. שיערו הג'ינג'י ופניו האדומים, המכוסים בנמשים, חמקו בין רגלינו ככדור אש משתולל וקולו קדח באוזנינו ללא הרף: "וִילִי! האמְפִּיּ!"

וְוִילִי היה ליווייתן, והאמְפִּיּ יצור שחור ומיובל. וכך נקראו שניהם בשפתו של ג'יימס, כמובן.

והיו הוריו הסקוטים, האדמדמים והממושקפים. אביו הכחוש והגבוה, בעל העיניים הבהירות והגידים הבולטים, ואמו אדומת השיער, ששיערה אסוף בסרט קטיפה שחור. ושניהם ישבו על ספסל בחלק הפתוח של הסיפון ובהו בים.

ובחלקו המוגן מהרוח של אותו סיפון, על מושבי הפלסטיק האדומים, ישבה משפחה יפנית, אבא ואמא ושני ילדים, כולם עם פוני שחור וכובעי מצחייה שחורים. וכשירדנו אל הספינה, צילם האב את אשתו וילדיו עומדים ומחייכים. ושלושתם פתחו פה גדול וציפצפו "צ'יז…", וחשפו שיניים לבנות. והילדה היפנית היתה לבושה בוורוד, ואחיה היה בן גילו של ג'יימס.

והסקוטי הקטן תפס נייר וטוש שחור. ונשכב על המדרגה התחתונה של גרם המדרגות, שכב וצייר פה של ליווייתן. וצייר אותו עם שיניים שחורות ועקומות.

ועוד היה שם איזה זוג, שניהם בג'ינס הדוק והיד שלו מלטפת את גופה מהישבן הקטן והקשה אל כתפיה החשופות, ומשם יורדת בחזרה ומתחילה לעלות. והיא פלטה ללא הרף קולות נשיפה קצרים וחזקים, דומים לשיהוקים. וכשיצאנו לדרך הם עמדו ליד החרטום, מפותלים זה בזה ושיערה מתנופף ברוח, ולרגע אחד נראו כדגם של פסל החירות.

והמים הפכו מירוקים לכחולים ככל שקרבנו אל הים הפתוח. ואת הקפטיין לא ראינו כלל, הוא ישב סגור בתאו עם ההגה של הספינה, ומפעם לפעם העביר לנו הודעות ברמקול.

והיו בעלי המשקפות, אלו שהסתכלו על פני המים, תרים ומחפשים קצה של סנפיר. ובינתיים ראינו בעל-פרווה אחד שט על גבו, משתכשך במים ומחכך בכפותיו את פניו השעירים. ועיניו הביטו בנו מלמטה, מבריקות כמו הים. וג'יימס צעק את שמותיהם של וִילִי והאמְפִּיּ, ואני ראיתי שהספסל על הסיפון הפתוח ריק. ואכן, אביו ואמו של ג'יימס נעלמו. הם ברחו אל הסיפון העליון ורק קולותיהם הגיעו אלינו לעתים:

"כן, ג'יימס, כן…"

"אתה בסדר, בן?"

וג'יימס שכב על המדרגות העולות אל הסיפון העליון, והמדריכה ניצבה בדרכו ברגליים פסוקות ואמרה את שמה בקולה המתנגן. הלן, היא אמרה. וג'יימס השתטח לרגליה וצווח, שהוא רוצה את האמְפִּיּ. וכולנו ידענו שהוא רוצה את אבא. ואולי את אמא. והזוג שהזכיר לי את פסל החירות התמזמז לו בשלווה ליד המדרגה, שעליה שכב ג'יימס וצרח. והלן הציצה בהם וחייכה, והביטה במשקפת שלה וקראה: "סנפיר! סנפיר!"

וגוף שחור, מעוגל כקשת, עלה מהים. וסנפיר שחור התרומם. וקול נשימה גדול ועצום הידהד באוויר, מין 'הא…'

ואנחנו דהרנו אחריו, כלומר אחרי סנפירו המבצבץ ושוקע בכל פעם במקום אחר, ואחרינו דלקו שלוש ספינות דומות לשלנו, גדושות בבעלי משקפות ומצלמות. והדג נשם את נשימותיו ואנחנו קראנו "אח…" ו"וואו…"

ואחר-כך שב השקט אל המים, ומרחוק ראינו הרים שחורים, מקושטים בשלג. וג'יימס צעק לאבא, שהוא רואה עוגת קצפת ורוצה לאכול. ואחר-כך צעק שזאת בדיחה. וההרים נישאו מימיננו ומשמאלנו ואנחנו עברנו ביניהם. והמדריכה התייצבה כחומה בין ג'יימס לבין הוריו. הוא צעק אליהם מלמטה: "אני עולה! אני לבד!" וצליל חדש, מעט מסכן, התגנב לקולו.

והלן השתמשה במין מפוח מברזל כדי לחזק את קולה מול שאגת הגלים והרוח. ואמרה שזה סנפיר של מיובל צעיר. אחד, שנפרד מאמא שלו לפני שבועיים-שלושה ועכשיו מחפש אוכל לבד. פוער את פיו ומסנן. ככה הוא אוכל. וג'יימס פיזר על גרם המדרגות דפים לבנים וצבעי-טוש, ושכב ביניהם וצייר תמונות מחיי ליווייתן מתבגר. וכל ציור שגמר, הודיע על כך בצעקה לאבא ולאמא. והם ענו לו לפי תור, קולם נישא על הרוח מהסיפון העליון.

וג'יימס נעשה תזזיתי ככל שהרבָּה לצייר. והילד היפני רצה גם הוא להיות צייר, ואמו לקחה כמה מהצבעים של ג'יימס ונתנה אותם לבנה. והילד ישב על הכיסא האדום וצייר בשלווה, כשאמו יושבת לידו ושומרת. וג'יימס זחל מתחת להם והסתובב סביבם, גופו מתפתל וקולו נוהם כמו הים. ופניו האדומים נעשו סגולים, והילד היפני נבהל והתחיל לבכות. ואמו דיברה אליו ביפנית וליטפה את פניו. ואז חטף מהם ג'יימס את הדפים והצבעים והשליך אותם לים.

לרגע שתקו כולם. ואז גערה בו הלן, וקולה הרך התקשה. "זה מכוער מאוד," אמרה, "לזרוק אל הים דברים שלא שייכים אליו בכלל…"

והחזיקה את זרועה בידה, כדי לא לתפוס את ג'יימס ולטלטל אותו בכוח. וסיפרה על מקרים טרגיים, שקרו לבעלי החיים בגלל ילדים כמוהו, שזרקו לים דברים שאסור.

והעבריין עצמו עמד מולה, כלומר מול רגליה המפוסקות, אבוד ומבועת. ובתור מוצא אחרון, זעק בקולי קולות: "אבא, אני כאן!"

וכשלא הגיעה תשובה מהסיפון העליון, הודיע ג'יימס לכולנו שהוא גולם, חתיכת גולם, ושעוד מעט הוא יחזור להיות פרפר. וירד ארצה ונשאר מקופל ומנותק וראשו טמון בריצפה.

ובינתיים שב המתבגר הבודד והגיח מהים. ועכשיו כבר היינו רק אנחנו, ספינה יחידה של תיירים במרחבים הכחולים. אנחנו והיצור המיובל, שג'יימס קרא לו האמְפִּיּ. ולרגע הוא התקרב אלינו כל-כך, עד שראינו את עינו. קטנה ושחורה ונוצצת. וצילמנו את העין והתפלאנו עד כמה היא קטנה. ואני אמרתי להלן שהיא נראית לי טובת-לב. העין, כמובן.

וג'יימס שכב על הסיפון כמו חבילה שנשכחה, מכורבל ומנותק וראשו טמון בריצפה. הוא רבץ מתחת לספסל, שקודם ישבו עליו הוריו, וגלים של רטט עברו בגופו.

ומה שקרה אחר-כך היה שיגעון גמור. אבא של ג'יימס השתלשל מהסיפון העליון, קופץ למטה בצרחות. וג'יימס עמד על מעקה הספינה, זרועותיו פרושות כמו פרפר. ואחר-כך קפץ אל הים.

והקפטיין התפרץ מתאו הבודד, והתברר כברנש גדול ושמן ובעל שפם צהוב. וקפץ למים כשהוא אוחז בידה של הלן. ואז התנדנדו שניהם על הגלים, מוקפים בחגורות הצלה תפוחות וצועקים את שמו של ג'יימס.

ואז ראיתי את המים זוהרים. הזוהר נפרש על פניהם כמפת זהב ולא עזב אותם שעה ארוכה.

והים עלה וירד, זהוב ומתנוצץ. אחר-כך, כשנגמר כל זה, רכנה אמו של ג'יימס מעל בנה וחיככה את שפתיה באפו. ואביו הדק והגבוה ניצב בחרטום הספינה כמו תורן, מנופף בידיו להליקופטר שיבוא.

ואני הייתי עם שני בנַי המתבגרים. אחד מהם השתוקק לראות את הזוהר הצפוני, הוא שמע עליו היכנשהו ודימיונו ניצת. ומישהו אמר לנו, שהוא נמצא היכן שיש ליווייתנים. ולכן עלינו על הספינה הזאת, עם הדגלים המתנופפים. והיינו גם אנחנו עדים שקטים לדרמה הסקוטית, שהתרחשה על הסיפון.

ובאמת היה זה סיפור משפחתי, משהו קטן ואינטימי שהלך וגדל עד שהתפקע. וזוהר צפוני לא ראינו. אחר-כך אמרו לנו, שהוא נמצא באזור אחר בכלל. אבל אמרו שגם שם, באזור הרחוק ההוא, קורים דברים מוזרים ואנשים מאבדים שליטה.

כי זה מה שקורה לנו לכולנו, כשאנחנו מתרחקים יותר מדי. ורק התשוקה לזוהר, לאו דווקא צפוני, מלווה אותנו גם עכשיו.


Photo by Jonatan Pie on Unsplash

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle