• סמדר הרצפלד

הרומן הקולוניאלי שלי:

Updated: Feb 17, 2019

סיפור מסע דמיוני על פני נהר רחוק...

מאת סמדר הרצפלד


פתיחה


זה היה שָיִט ברוח קולוניאלית. והיתה זו ספינה, ספינת-נהר דומה לתיבה, עשויה מעץ ומחולקת לשכבות. בקומה התחתונה שכנו חדר האוכל והמטבח וכמה תאים קטנים שנועדו למגורי יחידים. ממנה טיפסו במדרגות תלולות כמו סולם, נתפשים בחוזקה בצינור הברזל הצמוד, אל קומת הביניים שבה גרו רוב הנוסעים זוגות זוגות. שם נמצא גם חדר אורחים משותף, ובו קיימו בשעות הערב הרצאות או מסיבות. ואז עוד קומה, פתוחה לגמרי, חסרת קירות וגג. הסיפון העליון. שם היו מפוזרים מושבי עץ מתפקעים מגשם ומשמש ובר קטן עם דלפק, שהגיש בירה ואלכוהול. ויתושים כמובן, עננים כבדים ורוחשים של יתושים וזבובים.


וגם הגודל (או הקוטן) היה קולוניאלי: קבוצה קטנה וסגורה של נוסעים עשירים ומדריך צמוד שיזכיר להם את עצמם בצעירותם. הוא דק ונמרץ ופתוח אל העולם, אל ציפור, אל פרח, אל השמחה הזולה והמדבקת המאמינה בטוב והקצת עיוורת.

בּאבּוּ, זה השם שהוא בחר לעצמו. וגנב אותו מ"סַיינְפֶלְד". בהתחלה התלבט בינו לג'רי ובסוף החליט בּאבּוּ.

ועדיין לא אמרתי כלום על הנהר. כדי להגיע אליו טסו וטסו, ואחר כך התחילו לנסוע בדרך עפר מתפתלת, בוצית, משובשת, נעלמת כשובל דהוי בתוך הבלגן המפואר של צמחיית הג'ונגל.

והיא התנפלה עליהם דרך החלונות הפתוחים, זרועות ארוכות ירוקות עם פרחים דביקים, סגולים ואדומים, ומושבות יתושים סמיכות כמו אפר התפשטו בחלל הוואֶן, עקצו אותם ומילאו את עיניהם. כל אלו חדרו פנימה ונסוגו, התחלפו זה בזה, ומפעם לפעם כמו כתם חלק ורחוק הוא הציץ בהם בין העצים. הנהר.

הוא מציץ בהם כשהם נוסעים חצי מתים, חולמים על המים, על אותה הגזמה, אותו בזבוז של גודל וכמות, שבשבילם באו לכאן. פרפרי ענק מהבהבים סביב חלונות הוואֶן, קריאות חנוקות של קופים קטנים ועיניים מתגלגלות כמו חרוזים בתוך הסבך הירוק. והם עדיין לא מדברים. כל זוג וכל יחיד עטוף בעצמו, בשתיקתו, כמו בעל חיים בפרוותו, בסירבול שלו, באיטיותו.

הם כולם כמו העצלן.

הנה הם שקועים במושב, באפלולית הרכב, עיניהם נתפסות כמו חכה בכל רפרוף ובכל כתם זעיר שמבצבץ מהצמחייה.


וכשירדו מהווֶאן עדיין לא ראו כלום, רק חומה ירוקה שהקיפה אותם מסביב. הדרך כאילו נגמרה. בּאבּוּ השמיע כמה צעקות מהדהדות והניף את זרועותיו במה שהיה מופע-השמחה הראשון שלו שרָאו. אחר כך הטיל על כתפו את תרמילו הקטן והמדולדל וצעד במורד הדרך הנעלמת, דוחף הצידה את הצמחים. והם אחריו, עם הכובעים שלהם ומשקפי השמש. לרגע הם הלכו לאיבוד באזור המוצלל הכמעט-אפל, ורק התלהבותו שעדיין עמדה באוויר משכה אותם קדימה, למטה, לעבר הנהר.

וברגע אחד פתאומי הוא נגלה לעיניהם, נפתח כמניפת מים, כצילום פנורמי. הם עמדו והביטו בו בשתיקה. כבר היתה שעת צהריים מאוחרת, הנהר התנוצץ כמו עור של לוויתן. הוא נראה להם ים. סירה ארוכה, עמוסה בחגורות הצלה, המתינה על הגדה. הם ירדו לתוכה והבחור שעמד בקצה הרחוק, במכנסי חאקי קצרים ורגליים פסוקות, אמר להם: "אני ויקטור ואני ייקח אותכם אל פֹּה."

הוא דיבר בקול נמוך, רך להפתיע, בולע את קצות המלים. היתה לו אנגלית משונה, כמו בספרי הילדים, שפת דובים וארנבים וכל מיני מכרסמים.

"זאת הארץ של הנהר..." פרש את זרועותיו לצדדים.

עיניו התחבאו מתחת למשקפי שמש מיושנים, מסגרת פלסטיק שחורה ועדשות ירוקות. הוא סקר את היושבים מלמעלה ושאל בטון מאוכזב: "אין להם שאלות?"

ובּאבּוּ ענה מיד, בחצי צחוק, שהם במצב של הלם. והיה זה בממלכת הטבע, בתוך שקט הטבע ותנועת החיות כשהמנוע התחיל לפעול. מישהו ישב לרגלי ויקטור, מכוסה בקסקט שחור. המנוע טרטר חצי נחנק והסירה חתכה באיטיות אל לב הנהר. קבוצת בני שחף חלפה מעל, משמיעה קריאות חזקות.


אני המספרת של הסיפור ואני שומעת sanctus.

אני שומעת שקט של עולם רחוק, עולם שקוע בשינה של יצירי אגדות. זו שינה חזקה יותר, טרגית יותר, מהשינה המרפרפת שלנו.

קדוֹש קדוֹש קדוֹש...

אני המספרת, אני מתגעגעת למשהו גדול. אבל לכאן הבאתי איתי כמה פנקסים ורק ספר אחד: "הרוח בערבי הנחל". כן, ספר ילדים. גם כן על קבוצה. וגם הוא מתרחש סביב נהר. זה נהר אנגלי, טובל ברוגע אנגלי, וגיבוריו הקטנים קשוחים ואמיצים כמו חיילי-בדיל מימיו של האדמירל נלסון.

חפרפּר, קרפָּד, סָמוּר ונבְרָן המים...

וחפרפָּר הוא אני, שנינו מספרים על ארץ נהר.

המכרסמים הקטנים האלו מדברים כל הזמן, הם מרגישים ומדברים ופועלים כל הזמן. הם נמרצים עד בלי די. אבל היושבים בסירה שותקים. גם כשיִרְאו את הספינה המחכה להם ויתקרבו אליה, ישתקו. זו שתיקה של יראת כבוד ופחד מפני הגודל ומפני הבזבוז. זה מה שבאו לחפש כאן, אבל עכשיו הם שותקים. עדיין אין להם מלים. כל אחד וכל זוג אוטם את עצמו כמו גולם. כך הם יורדים לסירה וכך יעלו על ספינת הנהר: חסרי כנפיים, חסרי פנים, חסרי קול כגלמים.

אפו החד של בּאבּוּ מרחרח את האוויר. הוא מרגיש חופש, הוא מחייך. גם ויקטור מחייך. עיניהם סגורות במשקפי שמש ובכל זאת יש מפגש: הם שועלי טבע ותיקים, הם בעלי חלומות והם צעירים.

הם יובילו את הקבוצה.


ואלה שמות היורדים לסירה:

* עו"ד פוטוצקי והנשים שאתו: אשת חיקו גילה וחברתה הצמודה יעלי.

* המהנדס נפתלי ליטבק ואשתו גלוריה, שניהם בקסקט ובמשקפי שמש, היא עם משחה ותרסיס והוא עם בקבוק המים.

* אלוף משנה אבירם ברוש, ענק עם קול רועם, ואשתו הקטנה העדינה כפרח, איריס.

* סיגל ואורי, זוג של פרק ב'. רבים ומשלימים, מתלטפים ומתנשקים. היא יודעת כמעט הכול: שפות, יינות, ספרים, רכילויות, והוא מנהל בי"ס שהפך לדבוראי. פעם גידל ילדים והיום הוא מגדל דבורים.

* כוכבה ורוני לינדר, זוג מהצפון, היא רופאה והוא עוסק זעיר ומגוון: בעל מכבסה, חנות ספרים וקיר-טיפוס לילדים.

* ואני הגעתי לבד.

אני הסופרת לילי ירדן, לא מוֹכֶרֶת ולא נחשבת, מין פרטיזנית של מלים.

* ועוד אחת שהגיעה לבד: דורית שלֵיו, שופטת בכירה בדימוס, משוררת ובעלת טור פופולרי ונחשב, "בשם הנמר והאריה".

* וכמובן בּאבּוּ, המדריך הצעיר והנמרץ. התלתלים השחורים, החיוך, התרמיל הקטן ובתוכו מדריך ציפורים ופנקס. בכל יום הוא יכתוב לנו משהו בפנקס, ובלילה ישלשל אותו לחריץ שמתחת לדלת.



הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle