• סמדר הרצפלד

הגיג 6#

5 ימים באתונה של חג המולד, של ג׳ורג׳ הלוחם בדרקונים, של המקומות האפלים והמוארים.....


1.

אתונה, אוי אתונה!

ממש עכשיו, בדרך חזרה למלון, בלב הקישוטים והצעצועים והממתקים של חג המולד (אדום, הרבה אדום-דם וירוק או כחול), ניגשו אלי 2 ילדות מהסוג הצועני, עלובות ומכוערות וערמומיות, אמרו שהן מאיסטנבול והגישו לי פרח. שושן צהוב קטן. וכמובן ביקשו כסף. נתתי להם משהו, ולשם זה פתחתי את התיק שלי.

זה הספיק להן. כשהגעתי למלון נעלם הארנק הקטן שהיה טמון שם. למזלי לא זה עם היורוס.

הן נשארו עם ארנק זול ובו כמה מאות שקלים מארץ הקודש.

זה בהחלט יעשה לי בלגן כשאחזור, ולא יהיה לי כסף לשלם לדוגסיטר וכדומה, ובכל זאת שמחתי שלא גנבו את הארנק עם היורו.

ב. הזדעזעתי מזריזות הידיים והרישעות שלהן. זה תמיד כואב ומזעזע להרגיש רוע גמור נוגע בך....

ג. היה שם, ליד השקלים, גם כרטיס האשראי, מה שהכניס אותי כמובן להיסטריה עזה, עד שהודעתי לוויזה והם סגרו-נעלו-חתמו את הכרטיס הגנוב.

וכל זה , לעזאזל, ביום הראשון באתונה!

מחר נלך לאקרופוליס, איך לא, ונתחיל את הכול מחדש.



2.

אתונה, הו, אתונה!

יום נהדר היה היום. התיידדנו עם מדריך-נהג-מונית מקומי בשם ווסיליס ולקח אותנו לכנסיות מיוחדות ולנקודות מבט נישאות בתחומי העיר. אח״כ הסתובבנו בשוק בסביבת הפלאקה, שדומה לשוקים שלנו. והמיוחד: אווירת חג המולד עוטפת את הכול כאן, הופכת את הכול לפנטזיה ענקית, לחגיגה מתמשכת. אני וחברתי אורלי מכורות לפנטזיה הזאת, וככאלו, קנינו מיני איילים ועכברים ושפנים עשויים מצמר דחוס ומקושטים באדום ובירוק-ברוש כמנהג החג.

בינתיים שכחתי את הטראומה של אמש, גם לכתוב סיפור תיכננתי, אך לא נחתי לרגע. וסיפור כידוע לא כותבים תוך כדי ריצה וקפיצה ממקום למקום.

עכשיו מתחיל הערב, והדיכאון זוחל לתוכי ביחד עם הצללים שבחוץ. לא קר ובחדרי המלון מחממים כל הזמן. הדלת למרפסת פתוחה, החום מעיק.

מחר נצא עם וסיליס לתעלה הקורינתית. ניסע מחוץ לעיר, נאכל איזה שרץ או שניים, נשוטט באיזור כפרי.

נשמע טוב, ובכל זאת. מאיפה הגיחה ונכנסה לתוכי לטאת הדיכאון?


ביום השלישי בבוקר בדקתי את מצבו של השושן הצהוב הקטן, שנתנה לי הגנבת. הוא היה עלוב וחסר חן, אבל חי. הוא חי בכוס של שטיפת השיניים והזכיר לי עד כמה אנחנו קרובים אל הסוף...


3.

ביום השלישי יצאנו מהעיר. במונית הצהובה של וסיליס, עם וסיליס עצמו נוהג ומדבר בקול גדול ובתנועות ידיים נרגשות.

היינו בדרכנו למקום הזוי ושכוח:

התעלה הקורינתית. 6 קילומטר של מים, שמחברים את הים האיגאי והים האדריאטי. ובתווך, פרובינציה יוונית רחבת ידיים ומוזנחת, הרים כהים שתמיד עולים מן האופק, קבוצות פליטים מגיחות בין העצים, מזבחות תפילה קטנטנים בצידי הדרך. אי פה אי שם בתים חצי נטושים, מנזר ענק בתהליכי שיקום, ומכוניות מכוניות, משאיות קטנות וגדולות והרבה מיכליות. וכל הזמן המוסיקה היוונית ברדיו. וסיליס אומר שאורלי זה פוטיני ביוונית. היא מתרגשת, הם מדברים על שירים וריקודים. ואני, עם הנטייה הטבעית שלי לעצב, חושבת על החומר הכבד והלא-אופנתי שהוליד את הטרגדיות ואת מסעות הייסורים. אני מחפשת את אדיפוס, את אודיסיאוס, את אלקטרה... ובינתיים דרך החלון אני רואה את המחוז

שכוח האל, לוטראקי.

גדרות חלודות. בתים מתפוררים. הדרך ריקה ושקט שורר מסביב. אנחנו עוצרים ומתחתינו, בעומק עצום מתחתינו, בתוך הסלע האדיר שעליו אנו עומדים, מזדחלת כמו תנין כסוף ומבהיק הגראנד-קאנאל שלנו: התעלה הקורינתית.

עכשיו היינו צריכים לתקוע בחצוצרה ולהריע בשופר גדול. אבל אין איש מלבדנו, וסיליס מתחפר באוטו ורק שתינו, אני וחברתי, בוהות למטה, במי התעלה הנוצצים, במיגוון השלטים הישנים הניצבים מסביבנו.

לוח ברונזה מודיע שטקס הפתיחה המפואר התקיים ב-6 באוגוסט 1893 בהשתתפות ג׳ורג׳ הראשון מלך יוון ופרנק-יוזף קיסר אוסטריה והונגריה.

ולוח נוסף מברונזה מודיע על ה- basic data:

נבנתה בשנים 1881-1893,

אורך - 6,343 מטרים,

עומק - 80 מטרים.

וליד הברונזה האפורה והמכובדת, שלט פח מחליד מבשר על תחילת ההפלגות בספינת קאטאמרן בשם ״ארגו״. היתה גם הודעה על פתיחת הציר לאירועים שונים ולמסעות-שיט ליליים.

הבטנו והבטנו, לעומק המצולה שלמטה ולמבחר השלטים ההיסטוריים שמסביב,

ואז לשמיים הכחולים הבהירים שלמעלה. אמצע דצמבר, חודש חג המולד, והאוויר חם ויבש.

ובלי שהתכוונו לכך, הגענו אל הכפר איסטמייה. עלוב שבעלובים, ירוד שבירודים, טיח מתפורר ושדות פרא. זה היה הכפר איסטמייה. כפר בו הכול ישן, זקן וחורק, ואנשיו מעטים ועניים. זה יום השוק ולצידי הדרך הראשית, פס עפר מעלה אבק, עמדו שולחנות מעץ ומעליהם יריעות ברזנט. שם מכרו ב-50 סנטים קילו תפוחים או תפוזים או קרטון ביצים חומות. כלב אדיש אחד ישן בלב האבק, בחור שמן מאוד ואיטי ישב לידו ומצמץ. תהיתי איך חיים מיורו או שניים בשבוע.....

ועוד חיכה לנו הים.

הים הכחול והנפלא, הטהור והשקט, נפרש לפנינו בעיירת הנופש לוטראקי. הטיילת היתה דוממת, לא היו תיירים. עמדנו מביטים במים, שתי נשים ונהג. גברת שבחיקה כלב פודל זעיר הביאה כוסות עם קפה. וסיליס סיפר על הכפר בצפון יוון, שממנו בא לאתונה. הוא מספר על חקלאות שהיתה, טבק וכותנה ופיסטוקים. עכשיו אין כלום הוא אומר, הכול יבוא, הכול סין. שום דבר לא מגדלים עוד, הכול בירידה. הוא מגלגל את ידיו בחוסר שקט, אני לא יודעת וגם לא אדע מה הערך של דבריו. יש לו קול מתנגן ואיזה משהו עצוב ששקוע אצלו בעיניים. הוא אוהב להתבדח ולהקיש באצבעו על המצח. ״יש לי פעמון שם,״ הוא צוחק.

את הדרך חזרה אל העיר אנחנו עושים בשתיקה. הרדיו ממשיך, אבל נמוך.

חברתי נרדמה. הוא זוקר את כתפיו קדימה ומכסה את עיניו במשקפי שמש. הוא רוצה לגמור כבר עם הנסיעה הזאת. בלילה היא תלך לרקוד, ואולי גם הוא. זו הדרך שבה עוברים פה את החושך הגדול.


4.

איך אפשר להיות ביוון בלי לראות פסלים משיש, חסרי זרועות או אף?

נכנסנו למוזיאון לארכיאולוגיה אפופי הדרת קודש מול ערש התרבות של אירופה, ויצאנו מאוכזבים. היו שם שיירים של טרף, שרובו ככולו נלקח מזמן לארמונות הפאר של השכנים העשירים מאנגליה, מצרפת, מגרמניה......

נזכרתי באוסף היווני המדהים שראיתי במטרופוליטן. ובמוזיאון הבריטי. ובלובר בפריז. ופה באתונה ראיתי בעיקר יונים. יונים חיות, שמנות ומלאות חיים, המוני יונים ויונות, מילאו את המדשאות שסביב הבניין, איש זקן פיזר להן גרגרים בתנועות רחבות, כמו משליך הזרעים בתמונות העתיקות. גם בגינת בית הקפה שבתוך המוזיאון עפו יונים וקפצו על השולחנות. זה היה יום שמש מזהיר, הדגל היווני התנופף בידו של ילד קטן. חשבתי על השחקנית מלינה מרקורי, שהיתה שרת התרבות של יוון ודרשה מהשודדים להחזיר את הגזל ליוון. היא נכשלה כמובן. היו לה שיער בלונדיני ועיניים שחורות נוצצות. מלאת חיים כמו היונים שעל הדשא. כן, אותה התרוצצות.


וביום החמישי, האחרון, קנינו מזכרות ומתנות. שיטוט אחרון לפרידה מהכנסיות הקטנות העתיקות, המשופצות בתשומת לב עצומה, שניצבות בין בתי המלון. התקרה העגולה שלהן תמיד נמוכה ושחורה. אני מעבירה את אצבעי על הפיח, נותנת סימן.

עוד מעט נטוס מכאן, נחזור הביתה, נשכח את חג המולד.



1 view

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle