• סמדר הרצפלד

הגיג 2#

Updated: Dec 11, 2018

בוקר שבת, פלורנטין. אני ורוברט רובצים על המרפסת הצרה שמעל הכביש. אין מכוניות ורק אנשים על אופניים נוסעים מערבה, אל הים. אחד מדווש לו, מרכין את ראשו אל המסך של הנייד, אחד אחר דווקא נמרץ, מפשיל את שפתיו ותוקע אף דומה למפרש בתוך האופק המתחבא מאחורי עץ אקליפטוס. הענק הזה עומד בקצה הרחוב והוא שומר הסף. שומר השער אל הים. כשסבתי הגיעה ליפו לפני 100 שנה, היא ראתה אותו מסיפון האניה ולרגע אחזה בה התשוקה לקפוץ הימה ולשקוע במים המבריקים, המתנוצצים כמו מראה, לצוף איזה זמן מוקפת בבגדיה הלבנים, בשמלת התחרה שנתפרהבלילות של אודסה, בכסיותיה וגרביה וכובעה העגול כמו בלון, השט מנופח על המים. והיא פוערת את פיה ושותה את המים המלוחים, פוערת את עיניה הבהירות מול השמיים החלקים שגם הם כמו מראה. ידיה נתפשו במעקה הברזל והיא ראתה את פרקי האצבעות שלה מאדימים. היא תפסה את הברזל בחוזקה ולא קפצה. העץ התקרב אליה, או היא אליו, הערבים רצו בתוך המים ועמסו על כתפיהם חבילות. שם-העיירה שלה היה חסיה, אך היא קראה לעצמה נינה. כמו ההיא מצ׳כוב. הרוסית שלה עלובה והיא בעיקר באידיש, אבל כשהגיעה לאודסה התחילה לחלום ברוסית. היא מוצאת עצמה ממלמלת משפטים על שלג ואשוחים, ובחורים סלאביים בכותפות אדומות ומכנסיים הדוקים. הערבי יוריד אותה אל החוף על גבו. כך היא תגיע לארץ, רכובה על גבו של מישהו. והיא תבכה, היא תזיל דמעות כל אותו יום שבו תרד לכאן. זו השפה שלה, כך היא מדברת.


״לכאן נפלתי כמו עכבר לבור, רצתי כמו ארנב לתוך מחילה, הרגשתי את האדמה סוגרת עלי, מעולם לא קמתי ממנה ולא התנערתי מהחול שהציף אותי וכמעט עיוור את עיני. גדלתי בשטעטל, אצל אבא למדן ואמא קטנטונת שמאוד אהבתי. הייתי ילדתם הבכורה ותמיד שמרתי עליהם, על החלום שלהם לשוט כל הדרך אל העבר, אל החום, אל אדמת החמרה האדומה שבה כולנו ניקבר.״


באדמה הזאת טיפות המים נקוות ולא נספגות. וכך גם סיפור האהבה הקצרצר שלה עם סבי, לא חדר פנימה, לתוך ליבה, ונשאר תלוי מבחוץ כמין שק או משקולת. ואחר כך באו הילדים, הסתובבו בין עצי הפרי, בין עצי ההדר ההם, השסק ואחר כך המנגו. אינסוף עצים הקיפו תמיד את ביתה הקטן, פה הכול היה קטן ובחלומות שלה הנופים מרוסיה הלכו וגדלו. היא אהבה לדבר על הרגע שבו כמעט קפצה למים, לחזור אל הדבר ההוא שלא קרה. בסוף היא מתה כשקוצב הלב הפסיק לפעול. הכביש לוהט. רוכבי האופניים, רק הם נוסעים אל העץ, אל השער, אל הנוף הכחול הענקי שממתין באופק. הם רוכבים זוגות ושלישיות, אישה דקה וארוכה ניצבת זקופה, יחפת רגליים, על שולי המושב. שמלתה הלבנה השקופה מתנפנפת כמו שובלי קצף, אצבעותיה נעוצות בכתפיו, הם שואגים שניהם, היא מוציאה קול גבוה ומתמשך שצף באוויר כמו שרוך מאיזה כובע לבן, מאיזו נעל גבוהה עם חורים לכל האורך. אנחנו שרוך של נשים כאן, קשורות זו לזו, מתנכרות זו לזו, רעות לב ועצמאיות, תקועות בחור הזה, תמיד החור הזה, יפו תל אביב ירושלים מגדיאל....


ולפעמים יש בריחה. מין זעקה גדולה שנגמרת באוקיינוס ההודי או השקט. ותמיד עוד פעם בנמל, באוויר הלוהט, בפריקת המזוודות והטחתן בקרקע האדומה, הכועסת, המובטחת לנצח, הצופה בעיניים כלות ובתשוקה מאוחרת בשער הכניסה, בגבירות הזהב, בחלומותיהן...

והארנבים העכברים הפרפרים הרכובים על שובלי ריח הפרדסים, משתלשלים מהמרפסת הצרה שמעל הכביש הראשי, מרחפים סביבי וכמעט תופסים, כמעט חונקים, את רוכבי האופניים שלמטה.




30 views

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle