• סמדר הרצפלד

בסלון


בני המתבגר הסתובב בסלון של הבית, תפש את הרהיטים והשליך אותם בכוח על הריצפה. את החפצים הקטנים, כמו בובת-חתול מברצלונה או מלחייה עגולה, הוא העיף לאורך החדר ואני עקבתי אחריהם, מתנועעת מצד אל צד כדי לא לחטוף בראש.

אני אַרְאֶה לָךְ, אמר, אני אַראֶה לךְ מָזֶה לא לתת לי לצאת.

הוא היה נער דק ויפה, עם עור לבן כמו חרסינה ושיער שחור ומבריק. כשהיה קטן, הנחתי לשערותיו לגדול ואנשים אמרו שהוא נראה כמו נסיך.

זה הראש המְעוּוָת שלךְ,  צעק,  לקחת בֵּן ולנסות להפוךְ אותו לְבּת.

מה אתה מקשקש, אמרתי.

זאת האמת, קבע בקול קר להפליא, אַתְּ כל הזמן רוצה שאהיה מַשהו אחר.

נו באמת! בהיתי בו דרך העדשות, מגנה על המשקפיים בזרועי מפני אבן שחורה, שחתכה את האוויר כמו טִיל.

כן באמת! לעג לי וחשף שיניים לבנות, מוקפות בריבּוּעי מתכת.

זה היה דגם מוקטן של אבן רוזֶטָה, אותה אבן שהשתמשו בה לפענח את כתב החרטומים, וכעת היא התרסקה על הקיר. חתיכות זעירות שחורות עפו באוויר.

אני שונא את כל מה שאת אוהבת, הוא שאג. ובעצם…

הוא היסס.

אני שונא אותך!

הכאב להט כמו גחלת בצד שמאל של חזי.

זה מה שיש לְךָ, אותי, אמרתי בקול שקט ונגעתי בחזה.

הוא גילח את ראשו והשאיר טור ארוך, מזדקר, של שערות.

מה קורה לְךָ, שאלתי.

תעזבי אותי, הוא שאג, תעזבי אותי במנוחה!

ואז מה, שאלתי. החזה שלי בער.

אז… הוא התחיל והשתתק. וכאילו בלע את הלשון.

הוא עמד במרכז הסלון, בין הכיסאות והכורסאות והמזכרות הקטנות השבורות והביט בכתם של חלב, שנשפך על הריצפה.

פניו התכווצו כפני זקן והוא קרס אל הריצפה. הכתם הלך והתקרב אליו. הדברים השבורים וההרוסים בלטו מהחלב.

בואי נצא מכאן אמר ושיחק באצבעו עם החלב, בואי ניסע למקום אחר.

זה לא אפשרי עניתי, אתה יודע שאי אפשר.

התלבטתי אם לשבת על הריצפה או להתחיל לסדר את החדר. צד שמאל שלי עוד כאב, לכן התקפלתי וירדתי אל הריצפה. הוא שכב ואני ישבתי. והחלב היה דביק. ואז שאלתי, אם הוא זוכר את הטיול לאלסקה.

אלסקה אה? הוא חייך.

זה היה כל כך מזמן, שכמעט התחלתי לבכות.

מה קרה לָךְ אמא, הוא שאל.

ואני שוב הייתי אמא.

ליטפתי את ראשו המגולח ואת הציצית שבמרכזו, ומה כבר יכולתי לעשות חוץ מלִבְכּות.

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle