• סמדר הרצפלד

אלו הימים: דף מס' 6. מפרפרים.

משהו קורה עכשיו בדרום הפרוש לרגלי, מתחת לקופסת ההפתעות הקרויה מרפסת. ממנה אני צופה הצידה אל הענן הכחול שמעל הים וקדימה אל הבתים עטופי הפיח עם מעקי המרפסות המסולסלים אכולי החלודה ועם החלונות הישנים הפתוחים לרווחה אל האוויר שהוא עכשיו, אבל רק עכשיו, נקי ורענן ומהדהד קולות של ציפורים. הוא האוויר שבערב, רק עכשיו בשעות הערב, קהל עצום של בעלי-כנף שט בין הגגות המטולאים של הבתים הצפופים המתגודדים לאורך הסימטאות עם בתי העסק הקטנטנים, שמעליהם דירות זולות להשכרה וסטודנטים ונערות-חוף יושבים במרפסות שם חצי עירומים, מנפנפים בידיים שזופות, צובעים את הציפורניים, שומעים מוסיקה מזרחית בקולי קולות.

וכל העיסה הזאת עכשיו היא בלי אוטובוסים ובלי פיח, הכול רך וטובל באיזו אווירה של חג. חג הקורונה הוא, חג בואו של הווירוס מהגיהינום שנחת עלינו כמו חייזר ומאז הוא זולל וזולל ולא מפסיק לזלול.

בגללו החנויות סגורות מאחורי חלונות הראווה ומסכי ברזל מקושטים בגרפיטי חוסמים את הפתח ומחוברים למדרכה במין מנעול עתיק ומקרקש. ואני בקופסת השוקולדים הקטנה הזאת כבר לא יודעת את נפשי מרוב לשבת לבד, רק אני וכלבי, ולהביט ולנשום. אני במגבעת סגולה או מתחת לשמשייה מאולתרת, וביום הראשון של הבדידות מצאתי יונה מתה שוכבת באמצע המדרכה, ממש מול הדלת החשמלית של הבניין שלנו. היא היתה המת הראשון שלי בתקופה הזאת, וכמה ימים אחריה ראיתי עוד אחת, אדמדמה, שנחה חסרת חיים ושלמה כמו חיה על אמצע המדרכה. גם אצלן יש מגיפה, חשבתי ובעטתי את הראשונה לעבר הקיר. וכשכבר חזרתי למרפסת, ראיתי איזו יונה דוחפת במקור שלה את המתה ומחזירה אותה למקומה הקודם על המדרכה, מניחה אותה על הגב ומקפלת את ידיה הקצרות כלפי מעלה, כמו בטקס סודי של אשכבה.

וזה היה בהתחלת הבדידות, תחילת ימי הבונקר, היה יום קר וחורפי, גשם ירד על היונה המתה ואיש לא העיף אותה עוד אל הקיר. והיה עצוב, מין עצב נמוך ופסיבי, סגור בקופסה לא חגיגית, כפי שמתאים לאזור הזה ולדיירים שלו, לחוסר המשווע בצימחייה ובציפורי-שיר שאינן יונים.

ואז התחילה הבדידות והרעש נחלש, נשארו רק הזוהמה וההתפוררות הכללית וקצת אבק, אבל בלי פיח ורעש נוצר מצב די שקט ונעים שלא היה פה אף פעם. ואז נזכרתי בגיבורי העבר של משפחתי, בסבתי הגדולה שהיתה בת של רב מירושלים ובסבתי הקטנה, שהגיעה לבד מליטא, ובסבי הגדול שהתעוור בזיקנתו ואני הייתי בת חמש וידעתי שעוד מעט ימות. הייתי בת 5 וחלמתי להיות ילדה עם כלב כמו פצפונת מ״פצפונת ואנטון״, ואמרתי להם שסבא הולך למות. הוא שמע אותי, הוא ישב זקוף ועיוור על כיסא עם משענת צרה וגבוהה ולא אמר כלום. שום דבר. הוא היה אחד שיודע מה זו שתיקה.

וגם היונים כאן יודעות כל מיני דברים. ואני היום רואה, שמשהו חדש קורה. שהדרום מפרפר בין זמן קורונה לזמן הישן והמוכר, שחלק ממסכי הברזל המצויירים נגללים למעלה ואנשים מכופפים את ראשם ונכנסים, ועדיין אין אוטובוסים אבל יש משאיות בגודל בינוני והן מביאות מלאי חדש לחנויות הקטנות והזולות שעוד מעט ייפתחו.

הדרום מפרפר עכשיו ואיתו גם האוויר ובעלי הכנף, גם בעלי החנויות ובעלי הדירות, שכולם זולים זולים......

עכשיו כולם מחכים שהאוטובוסים יחזרו, אז יחזור הפיח ולא נהיה עוד כולנו כל כך לגמרי לבד.


Photo by Jens Herrndorff on Unsplash

11 צפיות

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle