• סמדר הרצפלד

אלו הימים: דף מס' 5. הגן

בתוך העצב של פלורנטין יש גן אחד קטן, שמתחבא בקצה סימטא ללא תנועת מכוניות, דומה לגדם-יד משתרבב מהרחוב הראשי, מוכתם בשתן ומוצף באותה עיסה של פיח ואבק שמכסה את כל המדרכות ומיוחדת לאיזור הנשכח הזה, ההומה והרועש מבני אדם ומכוניות. ובסימטת הגדם מישהו מאכיל יונים ולכן עשרות מהן, אולי מאות, משוטטות על האספלט ומנקרות את הגרגירים שאיש חסדן פיזר, מוסיפות את הכתמים שלהן לחרבונות ולכתמי השתן של הכלבים, ומתרוממות בענן רוחש, פתאומי, בכל פעם שמישהו נכנס לשם, בדרך כלל עם כלב או ילד או תינוק בעגלה.

כי סימטת היונים מובילה רק למקום אחד נידח: ריבוע דשא מצהיב מהסוג הישן, זה שדוקר בתחת ושממש אינו נעים למגע, ובאמצע הריבוע, במרכזו, נפער חור גדול שחפרה איזו חיה ולידו עץ עלוב, חסר פרחים ופירות, ובכל זאת עץ. באיזור הפראי והמסכן הזה, גם עץ כזה הוא פלא שמביטים עליו בתמיהה: איך הגיע לכאן ומי משקה אותו, מישהו משקה אותו בכלל?

זה הכלבים שמשקים, יגיד הציניקן, החתולים שהיו פה נדרסו או שעברו לשכונות אחרות, והעירייה זה לא כי העירייה רק כורתת ומחריבה ונותנת דו״חות פה בסביבה, ובית האבות העירוני שצמוד אל הגן - נו, שוב נקרא לו ״הגן״ - הבנין האפור והמבריק ההוא, שחלונותיו הסגורים והאטומים בולעים את האור, משם איש לא יוצא ולא נכנס לעולם, ובטח שאף אחד שם לא מטפל בעץ ולא נהנה מהגן.

אז כל ההנאה מהפלא החד-פעמי של דשא ועץ מתבטאת בישיבה על הספסלים הצבועים בצבע-שמן חום ומתקלף, יש שניים כאלו, משני עבריו של ריבוע הדשא, ובעלי הכלבים והתינוקים יושבים אחד מול השני על שני הספסלים, ביניהם הדשא ועל גביו הכלבים והילדים הקטנים מתגלגלים ומתרוצצים, דוחפים את ראשיהם לחול האדום של החור הפעור, משתינים על גזעו של העץ או תופסים אותו בידיים ומניפים רגליים באוויר, ומיני קולות קוראים ונובחים מהדהדים בגן העלוב ביותר ובמשבצת הנשכחת הזאת של עירנו הים תיכונית הפורחת.

כן, והיכנשהו לא הרחק מכאן נמצא הים, אבל איש לא יודע היכן בדיוק ולמה הוא מסתתר.


Photo by Yoav Aziz on Unsplash

6 צפיות

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle