• סמדר הרצפלד

אלו הימים: דף מס' 4 מכתב מפלורנטין.

העצב של דרום העיר עדיין קיים, המחירים הכפילו עצמם פי כמה והעצב נשאר, הוא באבק ובפיח, במדרכות ההישנות העקומות עם החורים, עם כתמי הבנזין והשתן והמכסים השבורים המתנדנדים על פתחי הביוב, עם הג׳וקים וזנבות העכברושים החומקים מפניך והבתים המושכרים שהפכו ליקרים, מגוון של מרפסות חלודות וקווים עגולים, צורות ירח, אקזוטיקה מזרחית, העץ נרקב והכול טלאי על טלאי, שמיכת טלאים היא דרום העיר ומתחתיה העירום המזדקן חורק ונאנח:

״שוב לא אוהבים אותי, מזלזלים בי, רוצים למחוק אותי, אוי!״

ראש העיר לא אוהב וגם סגנו לשעבר, איש-העתיד עם חליפתו האופנתית והתלתל המרדן, גם הוא לא אוהב, והסטודנטים שגרו פה פתאום מפסיקים לאהוב ונודדים צפונה, אל השכונות האהובות הבורגניות, והתיירים נו התיירים תמיד מוצאים פה את אוקספורד-סטריט הישראלי עם כיעורו, עם קבצניו וחנויות הפרוטה הזעירות, הם קונים חומוס ומצטלמים בדרך אל הים.

והים, הו, הים....

הוא הכחול הנראה מרחוק, העולה מהמערב כמו אד או כמו גל-רסס שעומד להציף אותנו את כולנו בטיפות קטנטנות ובאושר ילדותי, את כל המקום הזה המוזנח, הדרום הזה הלא-אהוב, שפעם עברו דרכו מהנמל אל תוככי הארץ, אפילו סבתא שלי אהובתי שבכלל לא רצתה לבוא לכאן, שרצתה אמריקה ולא נתנו לה, אז קיבלה פלשתינה והלכה ברחוב הזה לכל אורכו, אפילו היא עם שיערה הבלונדיני והכובע הלבן הרחב (נגד השמש, נגד האור המסנוור והאוטם....), היא עם מזוודת הקרטון החום שסחבה מרוסיה ועם שמלת התחרה המשתבלת, זו ששנציה כמעט נגררים בתוך ענני האבק, עם הצעיפים העדינים שנארגו בליטא, שכבר התרטבו מרוב זיעה, הנה היא לאט לאט לאורך דרך יפו, זה הרחוב הראשי, זה ה-main road של אותה עיירה, בו נכנסה סבתי אל הארץ שעליה לא חלמה ושאני גרה בו, עדיין פה, מביטה בה בגעגועים מהמרפסת הבולטת כמו מגירה מהקיר המתמשך מן הים, מהכותל המערבי של תל אביב, זה שעל אבניו בוכים כולם כבר מאה שנים, ומכאן העצב הדרומי, ההוא הישן שעדיין כאן.

שאולי לא יעלם כבר לעולם.

צילום: סמדר הרצפלד

7 צפיות

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle