• סמדר הרצפלד

אלו הימים: דף מס' 3. באהבה למשוררת אן סקסטון.


הו את שהתהלכת בינינו כמו דמות מהסיפורים של טרומן ההומו, הליכה של דוגמנית עם רגליים ענקיות וחזה שטוח ומחלפות שיער שחורות ופנים, איזה פנים, וחיוך, איזה חיוך!

את אן היפה, המפתה, משכיבת הפסיכולוגים והפרופסורים מהחוג לכתיבה יוצרת, במיטה עם מישהו בגיל 13 וכבר נשואה בגיל 16, אוהו משגעת כמעט מתעללת בנערים שהפכו לגברים ואחר כך לאבא׳לעך בוגדים, הגברים הכבדים ההם עם היצרים הגדולים והחמים, אדומים מרוב חשק הם דגים אותך, נסיכת הנילוס שלהם, ואת אותם, את בקרס ברזל חלוד והם בחוטי ניילון שקופים כדרכם של הפחדנים! מותחים אותם ומהדקים, כמו פעולת חניקה....

אן מהבית הקתולי האליטיסטי, במעיל הפרווה ובנעליים האדומות של אמך, חתיכת בימבו שהמטפל שלה אמר לה: כתבי! וזה מה שעשתה ולא הפסיקה, אישה צייתנית, בת לדור שבו כולן צייתו, אבל התפרעו, כי הרי איך אפשר אחרת, בלי ביצים ובלי תקוות, רק מכוניות אמריקאיות וכנסיות של בוסטון וגברים, תמיד גברים, וכמובן גם אוכל ובגדים, ולאט לאט כמו גז הסתנן הכאב סביב גופך המושלם. ותמיד לאחריו, כמו צל של גז, הסתלסל המוות, הוא וחליליו ושיריו המקוננים באמצע הלילה עם אן היפה על המיטה המשפחתית הרחבה.

אן והמוות, והבתולה הנצחית, זאת עם הדם שנוטף מהידיים, מהוורידים ההם הלבנים, אן הקדושה, המשוררת שהפכה את השירה לקונצרט רוק ואת עצמה, את גופה שהתחיל כבר להתייבש, היא תקעה לתוך זרועותיהם של ביזנסמנים כמו אבא, כן, תמיד זה האבא, הוא והמשוררים, כוכבי האוניברסיטה ומאלפי הכלבים, הוא וכל מיני שוחטים וקצבים וכל אלו שמתעסקים עם דם, בת של אבא או של אמא, זה לא היה ברור מעולם. ועד שהצל ההוא המסתלסל נעשה אב׳שלה ולבש את המכנסיים של האבא, ואז כבר ניסתה להתאבד ואיך לא, אז כבר קיבלה פרסים וזכתה בפוליצר עם העיתונאים המבריקים מהניו-יורק טיימס, והם כולם חשבו שהיא בכלל ג׳ניס, כן, ג׳ופלין המשוגעת שגם היא כל הזמן חתכה איזה וריד, אבל לא היתה יפה כמו אן.



אוי השנה ההיא 74׳ שנת אחרי-יום-כיפור פה בארץ ובאמריקה הרחוקה רוחות קסם ומרד, אני בטרמפים ב-wild west, בכביש לאורך האוקיינוס, מטפסת למשאיות הענקיות עם נהגים שהתייחסו אלי בחיבה, ראו בי מין ילדה מארץ רחוקה. אני אז ברחתי מהתשוקה, אני בת של רואה-חשבון ואז, באותם ימים, הייתי אבודה.

הו אן המשוררת האדומה, האליטיסטית שהכול ניתן לה, אפילו בנות היו לה והיא היתה אמא טובה, אפילו את זה עשתה, אבל עם סבל מחורבן וחיפוש נואש, הולך ומידרדר, אחר גבר ללילה. הו אן המשוררת הלבנה, זאת עם הפרסים והרגליים היפות, אותה גיליתי אז בחנויות הספרים של פריסקו, אותה ואת המדונה השחורה פט פארקר, פט הכושית החזקה שהיכתה בפטיש על הגב של מי שהתחשק שלה. הו אן ופט, שתי מלכות-שירה שפגשתי בשנה ההיא, כשהלכתי לאיבוד בפעם הראשונה, אז עוד חיו שתיהן אבל עמדו למות.

ופה בארץ חיכה לי צלב משלי, חיכה לי גבר-פגר משלי, גיבור נישואי הראשונים. ורק כשהגעתי הביתה, הבנתי שאין לי בשביל מה, ורציתי לחזור ואז שמעתי שאן התאבדה. במכונית אמריקאית עם כנפיים, עם כוס ויסקי ביד ורדיו פתוח ומנוע. כמובן שהמנוע עבד.


Photo by Mathew Schwartz on Unsplash

67 צפיות

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle