• סמדר הרצפלד

איני זוכרת איך ולמה התיישבתי לכתוב




איני זוכרת איך ולמה התיישבתי לכתוב.


גיליתי אז את אום כולתום וכמו אליס בארץ הפלאות, צנחתי לתוך בור עמוק בבטן האדמה. היא היתה בת האימאם, בת הכפר ההוא שבדלתא של הנילוס, היא היתה ילדה, ילדה מוכשרת, שהתחפשה לילד כדי לשיר במקהלה. כן, היא בתו של האימאם ויש לה קול עמוק וכהה. קול שלא יאומן. משהו פלאי.


והוא אביה, מטפח ומעריץ אותה, שומר עליה ומחביא אותה. הוא איש סודה ואביה והיא מתחפשת בשבילו, שרה במקהלה שלו, היא בתוך הדת, בתוך המסגד, בתוך הברוטליות של הגברים, של מצרים הכפרית, של השדות, של הנהר. 


וכשהיא מתגלה כמו שהיא: אישה-זמרת מול קהל, היא מסתירה את עיניה ולובשת שחור. היא סגורה ומאופקת, היא נזירה, היא אגדה. והיא שרה על אהבה טובענית כמו בוץ, אהבה ששוקעים בה, שחולמים אותה, שמשכיחה את הכול. אני התמכרתי ליופי של שירתה, לטוטאליות של נזירותה, לבדידות המלכותית של אישה במשקפיים שחורים ובידה מטפחת.  


כן, כמו נרקומנית כתבתי את הסיפור הזה על אהבה, סיפור עלוב וחסר-תקווה שקורה בירושלים של אותו זמן: צער האינתיפדה, חלומות אוסלו, האכזבה הגדולה. כן, בירושלים היינו כולנו מיואשים. כן, לאהוב את העיר הזאת היה מין אקט של ייאוש. אקט חגיגי, מלא עצב. 


והעיר נזירית, חשוכה, ואני אוהבת את נזירותה. אני אוהבת אותה ואת אום כולתום. ככה זה היה. והזמן, נו, הזמן הוביל את גיבורי לכישלון. הם שני לוזרים, זה מה שהם, הוא והיא. וכך זה נמשך עד היום.


היא יושבת מול החלון, חלון כלשהו, לבן, והמדבר נפרש לרגליה. רשת שבירה, עכבישית, אופפת את העיר ואותה. והיא מספרת סיפור. תמיד אותו סיפור, אותו שיר של אהבתם.


אינתא עומרי.


הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle