• סמדר הרצפלד

איך לגדל בַּנדוּק

(בנדוק הוא ציפור שנולד מזיווג של חוחית וקנרי. הוא יפה כמו חוחית ושר כמו קנרי, והוא נחשב לציפור מושלמת)



רציתי חבר. חבר אמיתי, אחד שילווה אותי תמיד. עכשיו אני חושב, שבסתר ליבי קינן רצון להיות אלוהים. כלומר להיות חזק כמוהו, אבל פחות בודד ויותר אהוב ממנו.

ותמיד אהבתי ציפורים. כשהייתי ילד, אספתי ציפורים פצועות. ובחצר למטה ניהלתי בית-קברות קטן, שהלך וגדל. והיו לי כל מיני טקסים, שליוו אותן אל מותן.

ואת כל זה השארתי מאחור כשעברתי לגור בשיכון. ובמבנה בטון מכוער, עם דירות צפופות ושכנים דומים לגמדים, התחלתי לדמיין את חברִי. וכמובן שדימיינתי אותו ציפור. קטן ויפה, שיודע לשיר. ובשעות הדוממות של השחר התחלתי להסתובב. תליתי משקפת על הצוואר ושיקשקתי בקופסת פח. והקופסה היתה מחוברת למקל, ומִכְסה הפלסטיק שלה היה מחוֹרר.

ובָאור החיוור של השחר, מחזיק את המקל כמו אבוּקה, כמו בְּמִצעד של חנוכה, יצאתי לחפש חוחית.

ימים רבים חיפשתי, אוחז במשקפת ובמקל, עד שביום גשם רטוב ומלוכלך נמאס לי לחכות. ולמחרת זרחה השמש ואני זחלתי כנחש, ובאצבעות רועדות מרחתי דבק על ענף. ושוב ישבתי לחכות.

ואז, כמו תפילה שהולכת ובוקעת, שמעתי אותה צורחת ומפרפרת בין העלים. ואחר-כך בתוך הקופסה, השתנו חייה ונעטפו בעלטה. ורק חוטים דקיקים של אור הסתננו אליה מן המכסה.

וכשהיתה בידי חוחית, קניתי קַנָרִי והושבתי את שניהם בכלוב אחד, ממש מעל ראשי. והיו תלויים על הקיר מעל מיטתי. וכשרבו, לא ישנתי. וכשעשו אהבה, התרגשתי. ובְשחר חיוור נוסף, ראיתי את החוחית שלי דוגרת על ביצה. לבנה, קצת מלוכלכת וקצת מסריחה. ודמעות זלגו מעיני. וכשבקע הבּנדוּק, שטף אותי אושר שמֵימי.

נפלתי על ברכַי והודיתי לְאבי שבַּשמיים, שהנה הפכתי לְאב גם אני. ובכל יום, אחרי העבודה, דיברתי ושרתי מול הכלוב. ויום אחד זה קרה: הבּנדוּק פצח בשירה. הוא זימר בקול גבוה ואני בבָּס: "אבּא'לה , בוא לַלוּנה-פּארק…"

ואחר-כך שחררתי את הוריו. ונשארנו שנינו לבד. וקראתי לו רִיקו, וישבנו הוא ואני בַּמרפסת של השִיכּון, אני מביט ביופיו ומקשיב לו שר, ואני מאושר. ושכנינו יושבים סביבנו ומביטים. ולאט לאט, מדי שבת, זה נהיה קונצרט של ממש. ובמרפסות ישבו השכנים ואכלו פירות ופיצחו גרעינים. ומחאו כפיים ושרקו. ולעתים השליכו אל המרפסת שלנו מטבעות נוצצות.

ושקט חגיגי ירד על השיכון שלנו בְּשבת. ואני כאילו שֶצָמח לי כתר על הראש, וכאילו ירדו עלי השמיים ונעשיתי מיוחד. ובכל שאר הימים עבדתי כמו חמור וסחבתי על גבי כל מיני חפצים. וכשנאנחתי, אמרו לי שְתוק. ושתקתי כי ידעתי, שעוד מעט שבת.

ולפתע זה נגמר. ונשבר לרסיסים. והכול בגלל השכנים, שנכנסו לקומת הקרקע במקום הישָנים. ומן הרגע הראשון, הם נראו לי מכוערים וקשים. והיו מתופפים וצועקים ומקללים, ומכים זה את זה באגרופים ובמקלות, ולעתים ניתז מהם דם וליכלך את הדשא. והשכנים, אחד אחרי השני, עזבו את המרפסות וננעלו בדירותיהם הקטנות. יכולתי לראות אותם מציצים דרך הזגוגיות של החלונות, מנופפים בעצב בידיהם. וריקו שר, אבל קולו הלך לאיבוד. וכשצעקתי מלמעלה "בריונים!" ו"רוצחים!", הם צחקו עלי והשמיעו קולות של ציפורים. ואחר-כך התחפשו לציפורים והניפו את זרועותיהם כמו כנפיים. ואני נעשיתי חולה ושקעתי במיטה. ומעלַי הבּנדוּק שלי, קולו הצלול נשבר ונוצותיו הצבעוניות נושרות ומרחפות ברחבי הבית.

ויום אחד טיפסתי אליו, וראיתי שאין לו נוצות בכלל, פרצתי בבכי והורדתי אותו אל מיטתי. שכבנו שנינו מחובּקים וכל הזמן הנורא ההוא לא הייתי לבד. אפילו לא רגע לבד.

הוצאת 62

052-6882606 

  • Facebook - Black Circle